אמש (ראשון) חדשות 12 שידרו מהדורה מיוחדת לציון השבעה באוקטובר. האולפן הוצב במתחם רעים, זירת הרצח האכזרית בפסטיבל הנובה. כל המגישים לבשו שחור, דני קושמרו פתח את מהדורת החדשות במילים: "שנה למחדל והטבח שהובילו למלחמה הארוכה והמורכבת בתולדות מדינת ישראל".

שקית ההקאה מוכנה: האם נתניהו ינצל את הטקס לטובת קמפיין פוליטי?

יונית לוי ישבה לצידו של קושמרו שזכה לכינוי "כוכב רשת" על כשרונו המיוחד להנגיש לנו תמיד את האירועים החדשותיים עם קורטוב של ביקורת ונימה אישית משלו, מבלי להיצמד למילים המרצדות על גבי הטלפרומטר או לכל תכתיב אחר, וביחד, ובאופן חריג, הנחו הצמד את המהדורה המיוחדת לציון שנה לאסון. יונית אמרה את המשפט המכאיב והפוצע: "לפני שנה, זה היה הערב האחרון של חיינו הקודמים". משפט שאין יותר אמיתי ומדויק ממנו.

זאת לא הייתה עוד אחת מאותן מהדורות חדשות בהן אנחנו מורגלים לצפות מדי ערב. בעיניי, היה זה כמעט טקס זיכרון מכובד ומרגש בפני עצמו, ולא יכולתי שלא לתהות, האם ערוץ 12 לא יכול לשמש כתחליף למירי רגב, מפיקת הטקסים המהוללת, שאיננה מהוללה במיוחד או אהודה ומוערכת על ידי קהל צופים גדול, בגלל התנהגות שנויה במחלוקת בנושאים שונים הידועים היטב לציבור הרחב.

המהדורה אמש הייתה ערוכה לעילא ולעילא, הן מבחינת בחירת הטקסטים המשמעותיים וכבדי המשקל, בחירת מוזיקת רקע נוגה, והן מבחינת שפת הגוף של הפאנליסטים מסביב לשולחן, ששידרה אמפטיה עמוקה והרכנת ראש כלפי אלפי האנשים שחוו טראומה וטרגדיה נוראיות מכל, כלפי החטופים וכלפי כל החיילים שקיפחו את חייהם. כל איש וכל דמות בטרגדיה האנושית הזאת קיבלו מקום של כבוד במהדורה באמצעות הסיפורים האישיים והתמונות, מהן השתקפו פנים יפות של אנשים טובים. אפילו השתיקות מדי פעם מסביב לשולחן הפאנל היו רועמות יותר מכל הדיבורים.

כפי שכבר ציינתי, לי זה הרגיש כמו טקס אלטרנטיבי שווה צפייה, יותר מכל טקס אחר, ואולי טוב יעשה ערוץ 12 אם יאמץ את מודל צמד המנחים קושמרו ויונית לוי ביחד בכל המהדורות. שני מגישים שמשלימים אחד את השני: היא שבדרך כלל מקרינה קרירות וניתוק, לעומת קושמרו שהדמעות נקוות בקלות בעיניו בכל פעם שהוא שומע את סיפוריהם מרטיטי הלב של שורדי שואת אוקטובר ואת גיבוריה, אותם אזרחים כמו ישראל זיו ותיבון שתפסו יוזמה ויצאו מצוידים בנשקים לחלץ ולעזור לתושבים המותקפים. הופתעתי אפילו לשמוע מסרים מאחדים באולפן שקראו לאחדות העם, בלי ימין ושמאל, אותה אחדות שאפיינה את האזרחים בחודשים הראשונים לאירועי השבעה באוקטובר.

יחד עם זאת, למרות אווירת חרדת הקודש שהציפה את האולפן, היה מי שחרג ממנהגו. הכתב הצבאי ניר דבורי, שידוע תמיד כמגונן ומצדיק את פעולות צה"ל, הפעם הפנה אצבע מאשימה לעבר זרועות הביטחון, שכשלו והפקירו את התושבים למותם באותו יום ארור. על רקע קריאות מצוקה ועזרה של תושבי העוטף שחיכו שעות שמישהו יבוא להצילם, ואף אחד לא הגיע.

כמי שלפעמים נשמע כדובר צה"ל, יותר מאשר פרשן לענייני ביטחון, דבורי, לא בהכרח האשים את הדרג המדיני, אלא הפנה הפעם את ביקורתו כלפי הדרג הצבאי כגוף שכשל והפקיר את התושבים למותם והתבטא במילים קשות ונוקבות: "הכישלון המחפיר והנורא של הצבא ומערכת הביטחון. ייקח שנים לשקם את אמון הציבור באיך שהוא תופס את צה"ל. אסור לעולם יותר להיות במדיניות הכלה ולטפל במיידי בכל איום". אליו הצטרף ישראל זיו: "גם היום, שנה אחרי, אין הסבר. כל מה שהאמנו בו התרסק, לא היה צה"ל ולא יכולנו להציל אנשים. צה"ל איננו, כאילו עזב את הארץ".

גם תמיר סטיינמן, שבדרך כלל שומר על ארשת מאופקת, הודה שהוא לא יכול לשתוק יותר וחייב להגיד בקול את המשפט שלמרות שעברה שנה, המילים לא מפסיקות להדהד בראשו: "חמאס כבש את היישובים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה קרה". בסגנונו שלו, סטיינמן בעצם תלה את רוב האשמה בדרג הצבאי שאפשר את כיבוש הישובים.

אלא שאז במהרה דבורי התעשת, עשה סיבוב פרסה וחזר להיות דובר צה"ל: "האופן שבו מתוך הכישלון הנורא צה"ל מתאושש, אוסף את עצמו ונכנס ללחימה בחזיתות - זה בלתי יאומן".

והאמת חייבת להיאמר. למרות הישגיו המפוארים של צה"ל לאחרונה, הוא כשל טוטאלית בשביעי לאוקטובר, ואם הציבור דורש שראש הממשלה יניח את המפתחות כי הוא האחראי הראשי, מן הראוי לא לחוס על שר הביטחון, שהוא האחראי הראשי על צה"ל. משום מה, תמיד מדלגים עליו, במיוחד במהדורת חדשות 12, כאשר נשמעת ביקורת כלפי מדיניות הממשלה. לכן, גם הוא צריך ללכת הביתה וגם הרמטכ"ל, ויפה שעה אחת קודם.