הסדרה התיעודית החדשה של נטפליקס, "החמישייה הפותחת", מבטיחה לקחת אותנו למסע מרתק אל מאחורי הקלעים של עונת 2023-2024 ב-NBA, דרך עיניהם של חמישה כוכבים בליגה. אך למרות הבטחה זו, הסדרה מתגלה כמאכזבת ושטחית, ללא מידע משמעותי או רגעים אותנטיים באמת.
לברון ג'יימס, ג'ימי באטלר, ג'ייסון טייטום, אנתוני אדוארדס ודומנטס סבוניס: זהו הרכב מרשים של כוכבים שמעניקים לנו מבט אל חייהם המקצועיים והאישיים. אנו חוזים בדינמיקה המשפחתית של כל אחד מהם, כולל רגעים אינטימיים ושיחות כנות. למשל, באחד מרגעי השיא של הסדרה, לברון ג'יימס ואשתו סבאנה משתפים ברגשותיהם לגבי דום הלב של בנם ברוני בגיל 18 במהלך אימון של USC. מדובר בנושא ששווה פרק שלם, אך מקבל משהו כמו חמש דקות זמן מסך.
ג'ימי באטלר מתגלה כדמות כריזמטית, אקסצנטרית ומשעשעת, עם קשר עמוק לאביו ונטייה לשנות את מראהו באופן קיצוני. אנתוני אדוארדס, הצעיר שבחבורה, מספק רגעים כנים של התבגרות מול המצלמה, כולל לידת בתו הראשונה והתמודדות עם אתגרי ההורות. עם זאת, למרות הרגעים האישיים הללו, הסדרה נשארת ברובד הבטוח, ללא חשיפת הקונפליקטים והאתגרים של החיים כשחקן NBA מוביל.
אחת הבעיות המרכזיות של הסדרה היא היעדר נרטיב מאחד או מתח דרמטי. הכל מרגיש מפוזר מדי. בניגוד לסדרות דומות כמו ”פורמולה 1: המרוץ לניצחון“, שהצליחה להנגיש ענף ספורט לקהל חדש, "החמישייה הפותחת" אינה מצליחה ליצור עניין מעבר למה שכבר ידוע לצופים. מה גם שהעונה שבה מתמקדת הסדרה הייתה יחסית שקטה מבחינת אירועים דרמטיים, וקיימת התאמצות ליצור התלהבות סביב אירועים בנאליים כמו טורניר אמצע העונה החדש של ה-NBA. למי אכפת?
בעיה נוספת היא השליטה המוחלטת שניתנה לשחקנים על התוכן המוצג. כפי שלברון ג'יימס ”קובע“ באחד הפרקים: "זו המצלמה שלי" - רמז ברור לכך שרק מה שהוא מאשר יופיע בסדרה. גישה זו מונעת כל אפשרות לפגיעות מצד השחקנים, ומותירה את הצופים עם תחושה של מניפולציה ושליטה מוגזמת בנרטיב.
הסדרה גם נכשלת בהצגת התייחסות לסוגיות מפורסמות בליגה כמו לחץ התקשורת, גזענות בספורט או הסיבוכיות של משא ומתן בחוזים בקנה מידה אסטרונומי. כמעט ואין התייחסות לשחקנים אחרים, קבוצות מתחרות, או לדינמיקה של הליגה כולה. זה יוצר תחושה מנותקת, כאילו חמשת השחקנים האלה פועלים בוואקום, ללא אינטראקציות עם שאר העולם הספורטיבי או השפעות חיצוניות. התעלמות מנושאים חשובים כאלה מרדדת את הדיון.
"החמישייה הפותחת" מתגמדת לעומת סדרות תיעודיות כמו ”הריקוד האחרון", הדוקו המונומנטלי על מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. בעוד ש"הריקוד האחרון" הצליחה לשלב בין סיפור אישי אינטנסיבי לבין תיעוד היסטורי של תקופה מכוננת ב-NBA, "החמישייה הפותחת" נשארת במים הרדודים. "הריקוד האחרון" הציגה את ג'ורדן במלוא הדרו - הן כאתלט יוצא דופן והן כאדם עם פגמים וחולשות עד לרמה שהמוניטין שלו נפגע בשיח האינטרנטי.
הסדרה לא נרתעה מלהציג את הצדדים הפחות מחמיאים של ג'ורדן, כולל התחרותיות האובססיבית שלו והיחסים עם חבריו לקבוצה. לעומת זאת, ב”החמישייה הפותחת“ הם רק מרימים אחד לשני, בחיי, זה מתיש, מלוקק ומרגיש חסר חיים.
בנוסף, "הריקוד האחרון" הצליחה לשזור את סיפורם של הבולס בהקשר הרחב יותר של התרבות האמריקאית בשנות ה-90, מה שהפך אותה לסדרה רלוונטית גם לצופים שאינם אוהדי כדורסל מושבעים. "החמישייה הפותחת", מנגד, נשארת מנותקת מההקשר החברתי והתרבותי, ומתמקדת בעיקר בחיי היומיום של השחקנים.
"הריקוד האחרון" ניתחה את משחק הכדורסל, האסטרטגיות, ואת מה שנדרש כדי להיות הטוב ביותר. הראיונות עם שחקנים ומאמנים סיפקו פרספקטיבה ייחודית על הענף ועל התקופה.
לעומתה, “החמישייה הפותחת" נשארת ברמה הפשטנית, ללא ניתוח מעמיק של המשחק או של מה שבאמת נדרש כדי להצליח ברמות הגבוהות ביותר של ה-NBA.
בעוד ש"הריקוד האחרון" הצליחה ליצור נרטיב ברור לאורך כל הסדרה, "החמישייה הפותחת" מתקשה לשמור על סקרנות אחרי פרק 3, גג 4. מדובר בסדרה בת 10 פרקים (!).
עבור אלה המחפשים מבט אמיתי אל עולם ה-NBA, "החמישייה הפותחת" כנראה תאכזב. היא לא מכילה את המורכבות והאמת שהופכות סדרות תיעודיות כמו ”הריקוד האחרון“ לבלתי נשכחות. יש כאן בידור כיפי לאוהדי הכדורסל המושבעים שבינינו, אך גם החמצה ביצירת דיון משמעותי או גילויי תובנות חדשות על הספורט והשחקנים שמאחוריו.