אנחנו אוהבים את הסרטים והסדרות האלו של דילוגים קדימה ואחורה בזמן - מי מאיתנו לא היה רוצה לקפוץ לאחור כמה שנים, אפילו עשרות שנים, לשנות ולתקן כמה טעויות שעשה שישפיעו על כל חייו קדימה. יש מהסוג הזה בשפע: "בחזרה לעתיד", "אהובתו של הנוסע בזמן", "דלתות מסתובבות" ועוד, מעוררים אותנו לפנטז על חזרה ל"שם" - לכולנו יש כמה וכמה “שם" - שבדיעבד אולי היינו פונים שם שמאלה במקום ימינה, או מגרדים ספרה אחרת בחיש גד, והיום היינו משתזפים עם ג'יי לו על יאכטה שמשתכשכת במימי הים הקאריבי החמים, במקום לעבוד במפעל לכפתורים ב - נגיד - פתח תקווה.
“הדרך הביתה" היא סדרה מהסגנון הזה המאפשרת לגיבורה - נערה מתבגרת, הנאלצת לחזור עם אמה לעיירת ילדותה של האם ולבית סבתה (אנדי מקדואל, כמה יפה לה השיבה) - לגלות, באופן מקרי, את יכולתה לדלג בין מרחבי זמן, ותוך כדי כך להיחשף לכמה מהסודות המכבידים הרובצים על משפחתה.
קו העלילה של “הדרך הביתה" עושה שימוש טוב באפשרויות שמעניק לו הדילוג בזמן. לעומתו, מה שמעצבן במיוחד לפחות בארבעת הפרקים הראשונים בסדרה, וגורם לצופה שקול לשלוח יד אל מכשיר השלט הרחוק ולהסתלק לערוץ אחר, הוא אינפלציית היבבות הנשפכת מהמסך.
תתקשו למצוא - לאורך קרוב לארבע השעות הללו - ולו רגע בודד של שידור שבו אחת הדמויות אינה מייבבת מול המצלמה בצער, בעלבון, בכאב או בכעס. תתקשו למצוא כמו כן סצינה שאינה מסתיימת כשאחת מהדמויות עוזבת בטריקת דלת דרמטית את החדר. אם הגדרת אופרות סבון היא מכפלה של עומס יללות ביחס הפוך לפרק הזמן הנקוב, כלומר, נגיד, כעס + עלבון + דמעות ב - נגיד - סצינה באורך חצי דקה, “הדרך הביתה" מתקרבת באופן מסוכן להיות מוגדרת כאופרת סבון.
הדבר נכון גם לגבי איכות הדיאלוגים, אלה המניעים את אין־ספור הבעות הצער, העלבון, הכעס וכו'. “הדרך הביתה" היא סדרה מושקעת, לא כזו המתרחשת בין קירות קרטון הזועק בדלותו. אם כבר השקיעו המשקיעים כסף רב בהפקתה, היו מוסיפים כמה לירות לתשלום לתסריטאי, במקום לתלמיד בית ספר יסודי שעבר בסביבה ומצטיין בעיקר ברדידות הטקסטים שהוא מייצר.
יוצא שאלמלא משחק הזמנים שמדליק סקרנות מסוימת, “הדרך הביתה" אינה סדרה שמומלץ להשקיע זמן בצפייה בה. ברגעים הרבים המתים בה רק טבעי שהמחשבה נודדת למחוזות שבהם ישאל הצופה את עצמו לאן היה קופץ בזמן חייו והיכן היה משנה. ואולי, במבט כללי יותר, כשהוא מביט סביבו על ארצנו החרבה, יצטער עמוקות על כך שבני האדם, כל בני האדם, לא ניחנו ביכולת הזאת לשנות כמה החלטות מכריעות שעשו בחייהם.