סדרות כמו "המפקדת", כנראה לא יהיו לנו בשנים הקרובות. סדרות קלילות, נטולות גבורה ופאתוס, שעוסקות באנשים רגילים והשריטות שלהם, כנראה יפנו את דרכם לעיבודים כאלו ואחרים של חוויות הטבח. לכן, הפרידה מהסדרה המצוינת הזו, עצובה במיוחד.
"המפקדת", היא ללא ספק, בתו הרוחנית של "אפס ביחסי אנוש", שחגג בקיץ האחרון עשור לעלייתו לאקרנים (גם הוא צלח בתורו את אתגרי התקופה - כשעלה בעיצומו של "צוק איתן"). מי תהיה הנכדה הרוחנית? יכול להיות שיעברו שנים רבות לפני שנדע. יכול להיות גם שזהו סופה של השושלת.
עצם עלייתה של העונה השלישית של הסדרה לשידור בזמן מלחמה, כשברקע מהדהדים עדיין כמה סיפורים קשים במיוחד מבסיסי טירונים בשבת השחורה ההיא, נראה כמעט כמו נס (אבל כמו שאמר לאחרונה אריה דרעי - אנחנו מתחילים להבין את גודל הניסים לאחרונה). העובדה שלמרות הכל היא מצליחה לספק אסקפיזם קליל וכיפי, אבל גם לעורר מחשבה - היא כמעט בלתי נתפסת.
כמו "אפס", גם "המפקדת" הפנתה זרקור לנושא שאין לו הרבה מקום באתוס הצבאי: שירותן הצבאי של נשים, וכמה מגוחך הוא עשוי להיות. בעונה השלישית, תיאטרון האבסורד של ההירככיה הצבאית חוטף זעזוע עם ביקורה של ערבה - המפקדת האומללה שעזבה את הבט"ר בסוף העונה הראשונה.
לאורך כל הביקור שלה, לעיני נועה המזועזעת, ערבה מסבירה לה שהבט"ר הוא מקום מוזר. זה לא שהיא לא הייתה שייכת אליו, אלא שזה מקום לא טבעי. רבות מאיתנו עברו את ההסתגלות הזאת במעבר מהטירונות לסדיר, אבל עבור נועה - היא תקועה בלופ שבו המערכת היא מעל הכל, והדיסטנס תמיד נשמר ("איך את קוראת למפקדת שלך? אני קוראת למפקדת שלי בשם שלה", אומרת ערבה בפשטות כשהיא מנסה להסביר).
נועה מתקוממת על הסנטימנט שמציגה ערבה, ובטוחה שהיא מנסה להמריד את יתר המפקדות, אבל נראה שהיחידה שדברי הכפירה באמת מגיעים אליה היא נועה עצמה. בצמד הפרקים האחרונים, הספק שנטעה בה ערבה, מגיע לנקודת רתיחה. כאשר מתברר מדוע טולי עזבה במפתיע את הבט"ר, ערב תחילת התחרות, בפני נועה עומדות בפני נועה שתי אפשרויות: לפעול לפי צו מצפונה ולמען החיילות שאיתה, או למען המערכת.
בתחילה, היא מנסה להצדיק את המעשים שלה ולומר "זה למען המערכת" או "זה למען הפלוגה", כאילו הפלוגה או המערכת הם גוף חי עם רצונות ושאיפות, ולא איזה רעיון ערטילאי שכולם מתכנסים סביבו כדי להצדיק החלטות שרירותיות.
מה שמרתק בנועה הוא שהיא מעולם לא עשתה רושם של קצינה מורעלת במיוחד. הבחירה שלה, פעם אחר פעם, להעדיף את טובת המערכת על טובת האדם, לא מגיעה דווקא מהאמון העיוור במערכת - אלא מחוסר היכולת שלה לייצר אינטימיות רגשית עם הסובבים אותה. כאשר היא סוף סוף מצליחה ליצור אינטרקציות כאלו העונה (תבורך אביב), היא נאלצת לבטא בקול רם את הצדקותיה, ומגלה שהן לא מחזיקות מים.
באוקטובר 2023 הייתה אמורה לעלות ב"כאן 11" מיני סדרה בשם "המזח", שנוצרה לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. בקדימונים ששודרו בשבועות שקדמו למועד השידור, נשמעו החיילים במוצב המבודד על תעלת סואץ מתלבטים - האם להיכנע למצרים המגיעים לכבוש את המוצב, או להקריב את חייהם בפעולה שלא תשנה את פני המערכה.
"המזח" הייתה כמובן, בין הקורבנות הראשונים של שינויי השידורים אחרי הטבח, וספק אם אי פעם תשודר. התהייה האם שווה להקריב חיים למען הנרטיב הלאומי מתאימה לחיים אחרים, לפני ההקרבה ההמונית של מאות חיילות, חיילים ואזרחים. בדרכה המעודנת, "המפקדת" מתעסקת בסיומה עם השאלה הזו בדיוק, אבל הורדת הפאתוס היא שמאפשרת בכלל להביא לקדמת הבמה את השאלה החתרנית הזו.
זה, כנראה, סוד הקסם של "המפקדת". באמצעות תרחישים מטופשים היא הצליחה לרוקן מאוויר בלונים של חשיבות עצמית, ולשאול שאלות שכולנו צריכים להתמודד איתם. כשעלתה העונה השלישית, כתבתי שהופתעתי לגלות כמה טוב עובדת הסדרה גם בימים האלו. האמת שבדיעבד - זה בדיוק מה שהיינו צריכים.