אבתיסאם מראענה, חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה. פוליטיקאית ערבייה-ישראלית שחזרה לביים ולערוך את הגרסה הערבית של התוכנית המצליחה "סליחה על השאלה" המשודרת בערוץ מכאן 33 והפכה לתוכנית הדגל שלה. בראיון חג מיוחד ל"מעריב", סיפרה על התחושות המורכבות לגעת בטאבואים חברתיים בתקופה בה השיח מבעבע יותר מתמיד, היעדר הקול של החברה הערבית בישראל והאופן בו החברה הישראלית הופחדה לאורך שנים מהשפה הערבית.
ארצה להתעכב תחילה על המעבר הדרסטי שלך בין חברת כנסת לבמאית.
"אלה מעברים מאוד חדים אבל אני בן אדם של מעברים. כל פעם צריך להתרגל מחדש כמו גם לפרויקטים חדשים שאני עושה. הכנסת הייתה מבחינתי פרויקט חברתי ופוליטי, ועכשיו אני מתעמקת יותר בחברתי עד המעבר הבא שעדיין לא ידוע לי. אלו הם חיי".
את רואה את עצמך חוזרת לפוליטיקה?
"אני רואה את עצמי חוזרת. האמת, אני לא חושבת שעזבתי את הפוליטיקה. אמנם בטייטל אני לא חברת כנסת, אבל כל מה שאני עושה הוא מעורב פוליטי. למעשה, אני פוליטיקאית חברתית. אני מנסה לשנות את המציאות ולהשפיע על חיי אדם. אם הייתי היום בכנסת בזמן המלחמה, הדם והסבל הנורא הזה סביבנו, אני חושבת שהייתה לי משמעות גדולה. אבל גם לעשות את 'סליחה על השאלה' משפיעה".
"חשוב להשמיע קול של שותפות ערבית יהודית אמיתית", המשיכה. "זה קול שלא נשמע. המציאות של היום החזירה את השותפות הזו ארבעים שנה אחורה. מהשבעה באוקטובר עד היום אנחנו בתהליך של חזרה אחורה באמון שכל כך הרבה שנים עבדנו עליו, הדדיות הקשר הנורא חשוב שצריך לדאוג שיתקיים. מי שמדמיין שאפשר לחיות בלי ערבים וערביות הוא טועה ומטעה וגם מי שחושב על לחיות בלי יהודים הוא טועה ומטעה. בסופו של דבר ערבים ויהודים יחיו ביחד ואני מייחלת שכל המלחמות האלה יסתיימו כי זה לא שווה. אף אחד לא מנצח".
מאז ומתמיד הייצוג הערבי בטלוויזיה היה מצומצם עד לא קיים. נדמה שהמגמה הזו מחריפה עוד יותר עכשיו בזמן המלחמה – מה את מרגישה לגבי זה?
"מעולם הנוכחות או הייצוג של החברה הערבית בטלוויזיה העברית לא היה גבוה. כמו שלפני הרבה שנים הצעתי סדרת טלוויזיה לאישה שתופסת מקום חשוב בטלוויזיה והיא אמרה לי 'החברה הערבית לא באמת מעניינת'. את מבינה? היא לא עניינה אף אחד. אנשי התוכן בטלוויזיה לא ראו בה ערך, הערבים כנראה לא מביאים רייטינג. זה תמיד היה וזה לא חדש".
"זה שיוסף חדאד משמיע את קולו זה לא אומר שזה קיים", המשיכה. "כי אם הוא יתבלבל וישמיע משהו לא נכון, שלא מתכתב עם דעותיהם, אז יכול להיות שגם יוסף חדד לא יהיה. אבל לצד כל הדבר הזה, יש את החברה הערבית שמאוד מעוניינת ורוצה להיות שותפה, לדבר ולהציג את העולם הפנימי שלה. כמו הסדרה הזו של 'סליחה על השאלה בערבית'. זה מאתגר את החברה בעצמה ונוגע בנושאים טאבואים. כמו נפגעות פגיעות מיניות בחברה הערבית, ואותם התושבים בכפרים הלא מוכרים בנגב, שאף אחד לא מכיר את הסיפור הזה".
"מי אלה אותם תושבים? מי אלה האנשים האלה שקוראים להם 'הפזורה הבדואית'? יש לנו פרק על מתמודדי נפש, ובפרק אחד אנחנו מתעסקות בטרנסג'נדרים בחברה הערבית. פרק שמתעסק ברוחצי מתים ופרק על מתבגרים. אז מי שמפסיד כאן זו החברה הישראלית שמפסידה את החברה הערבית", הוסיפה מראענה.
לאחר מכן אמרה: "פתאום הסדרה הפכה לנחשקת על ידי יהודים שהחלו ללמוד ערבית. מקרינים אותה בחוגים שלומדים ערבית. כל יהודי שלומד ערבית שולח לי הודעת תודה בזכות הסדרה. היא באמת עושה את שלה. הלוואי והחוג של לומדי ערבית ילך ויגדל. אולי ככה נצליח לגשר על השפה הערבית שהיא שפת השכן והשכנה ולא רק שפת האויב. אולי היינו מונעים כמה דברים אם החברה היהודית הייתה מחבקת את החברה הערבית. אילו החברה הישראלית הייתה פחות מאוימת, היא הייתה יכולה להבין, לחמול, אולי מזמן היה שלום כאן".
את אישה שלא מפחדת להשמיע את דעתה, הן בנושאים שהסדרה מתעסקת בהם והן בפעילות הפוליטית שלך. אבל בכל זאת, את מרגישה שלפעמים את משתיקה את עצמך בשל השיח חסר הסבלנות שנוצר?
"יש רדיפה של נשים ואנשי תרבות על ידי השר המורשע והעבריין איתמר בן גביר. האם זה מפחיד אותי? לא, אני לא מפחדת מאף אחד. מאז השבעה באוקטובר אני יותר מנסה להכיל ולהתבונן – מילים ופוסטים וקשקושים בפייסבוק או ברשתות החברתיות הם לא תמיד משהו שמקדם אותנו למטרות שאני רוצה להתקדם אליהן. אז אני לא מצאתי את עצמי מעוניינת לכתוב ולא כתבתי מתוך השתקה עצמית".
"אני פשוט ממעיטה לכתוב כי לא תמיד צריך להגיד משהו", הסבירה. "לפעמים, גם שתיקה, התבוננות על אירוע כל כך טראומטי שקרה לחברה הישראלית כולה מספיקה. אני משתדלת בעיקר לחבק ולהמשיך לקוות שיהיה פה שלום. זה הדבר שאני חותרת אליו ואני לא רואה דרך אחרת".
בהמשך ציינה: "המלחמות לא מצליחות להשיג שום דבר. הקורבנות רבים וזה נורא. כל כך קורע את הלב. לפעמים עדיף גם להמתין ולסמוך על איזו אנרגיה גדולה שתציל אותנו מכוחות כל כך רעים שמשתלטים עלינו, על כולנו מכל הצדדים. אני לא באה בטענה נגד החברה הישראלית והיהודית. כי כן, הדגש של החברה הישראלית כל הזמן היה 'להפחיד', 'להפחיד', ו'להפחיד'. וזו כמו נבואה שהגשימה את עצמה. כי היינו עסוקים בלפחד מהאחר".
"לא התעסקנו בלא לפחד, בלאפשר, להכיר, לעשות שלום וללמוד את השפה הערבית במזרח התיכון", שיתפה מראענה לסיום. "אני לא מאשימה את החברה הישראלית שהיא מאוד גזענית וברובה נהייתה יותר ימנית. כי אני לא רוצה להיות בתודעת הקורבן ולהאשים. אני רוצה להתעלות מעל המקום הזה ושכולנו ניקח אחריות על מה שעשינו ולאן שהגענו ולהסתכל לאן אנחנו הולכים והולכות".