בבוקר השבעה באוקטובר, רוב אזרחי המדינה חזו בסרט האימה שהתרחש כאן, דרך מסכי הטלוויזיה, בשידורי החדשות המצמררים שניסו לתווך את שברי המידע, חלקי הזוועה, חוסר האונים והטלטלה שחוותה מדינה שלמה' דרך התמונה המפורקת והכאוטית שהוצגה מפי העיתונאים' שבעצמם נותרו ללא מילים. אמש (שבת) שודר הסרט ״הותר לפרסום״ בכאן 11. מדובר בסרט דוקומנטרי שמנסה לעקוב ולתעד את עבודת מערכת כאן חדשות החל מבוקר השבת השחורה.
הסרט, אותו תיעדו מהימים הראשונים היוצרים הדוקומנטריים רועי פינצי וליאת יופה, מוקדש לזכרה של איילת ארנין ז"ל, חברת מערכת החדשות של כאן שנרצחה במיגונית המוות ברעים' לאחר שחגגה במסיבת הנובה. למרות התוצרים הדוקומנטריים הרבים שנוצרים בזה אחר זה על הפצע שעודנו נפער ומתרחש, ״הותר לפרסום״ מצליח בדרכו להתייחס ולהעלות על נקודה בוערת ומשמעותית שעדיין לא זכתה להתייחסות מספקת: מופע האימים של שידורי החדשות.
בתחילת הסרט, מוצג קטע שקופץ בין חומרי ארכיון של אותם שידורים עוצרי נשימה מיום מתקפת הפתע. ברגע זה ממש, הסרט מצליח לגעת בנקודת המבט על המלחמה הזו דרך מסכי הטלוויזיה. הקפיצה בין אותם דיווחים מצלקים וחקוקים, מחזירה אותנו לרגעים הבלתי נתפסים שדווחו בזה אחר זה לכדי אנדרלמוסיה שלמה, המקפלת לתוכה את תחושת חוסר האונים ששררה במדינה. מגישי החדשות הפכו להיות קו חם לשיחות טלפון מצמררות עם תושבי העוטף, הכלואים בממ״די ביתם בשידור חי, ששודר לכל הצופים המבוהלים. ״יתומים אנחנו, ודני קושמרו הפך לאב החורג של כולנו״, תמצת העיתונאי עמית סלונים, בטקסט שכתב בשמונה באוקטובר.
הסרט מפליא לגעת ברגעי החרדה דרך הזווית שנדמה כי לא נבחנה קודם לכן ובכך מאיר צד אחר ומרכזי ביותר בטראומה. אך למרות ההתייחסות הנחוצה הזו, לפתע הסרט מחליט לזנוח את הנקודה המבריקה שהעלה וממשיך לעבר ראיונות אישיים עם העיתונאים של מערכת כאן חדשות שסיקרו את המלחמה.
כמובן שאותם ראיונות אינהרנטיים (לשם כך התכנסנו), אך נדמה כי המעבר אליהם מייצר הפרדה מוחלטת ממה שחזינו קודם לכן, ומשם הסרט צולל לדמויות העיתונאים שחוו את הימים המורכבים האלה בסיקור המלחמה. כאמור, אין להתעלם מכוונת הסרט – להתעכב על המורכבות להיות עיתונאי באירוע מסוג זה, ובתוך כך גם האופן בו התקשורת הפכה להיות החלון למציאות של כל אזרח ואזרחית במדינה. אך הנקודה הבהולה הזו לא זוכה להתייחסות מספקת והסרט הופך לדיוקן של אנשי החדשות של מערכת כאן, כמסמך פנימי שלא ממצה את הפוטנציאל האדיר שהעלה בתחילתו.
במובן הזה, נראה כי הסרט מבקש לגעת בכמה זוויות במקביל ולמעשה נוצרת תחושה של אסופת חומרים חשובים שלא ממצים עצמם ובאופן הזה גם סוף הסרט מרגיש מפוספס וקוטע באמצע את המהלך הלא מפוענח של ״הותר לפרסום״. שווה לצפות בסרט החדש של כאן 11, למרות הבעיות שלו, כי הוא מסתכל, גם אם לזמן קצוב, על צלקות שטרם דיברנו עליהן.