"סליחה על השאלה בערבית", מכאן 33
שיקום מי שיודע מי הזמר האהוב ביותר במגזר הערבי. אפשר לנחש - אף אחד לא קם. אנחנו חיים בקרבת מקום “אליהם". לפעמים, נגיד ביפו, נגיד בעכו, בנוף הגליל, בית ליד בית, ולא רק שאין לנו ידע על העדפותיהם, אנחנו חסרי עניין או סקרנות ל"גביהם". יש לנו מושג לא רע לגבי הצרות של מקרון, כבר שלחנו עיתונאים שיתעדו את הכאוס במאלמו, אבל ערערה מעניינת את הסבתא שלנו. גם יישובי הפזורה.
זו לא עוד קינה מתייפייפת על גורלם של ערביי ישראל ועל הקיפוח שהם חיים בו. גורלם, אגב, לא תמיד רע כל כך. זו קינה, והבעת פליאה, על הפרדיגמה של מדינה שלמה, שפשוט חסרת עניין בשכניה ובחלק נכבד מאזרחיה - ככל הנוגע למדינה זאת, הם פשוט לא שם. לא צריך ללמוד את שפתם, להכיר את גיבורי תרבותם - מי האביב גפן שלהם, מה אופנת החורף שלהם. עדיף, אומרת מערכת החינוך, ללמוד צרפתית. שפת הדמוקרטיה חשובה עד מאוד כשקופצים לטירה לרחוץ את המכונית.
והרוח האדישה הזאת מחלחלת - בין שאר מקומות - גם לתאגיד. החוק מחייב את התאגיד להקצות תקציבים למכאן 33, הערוץ המשדר בשפה הערבית. אז התאגיד מקצה, אומר תודה רבה ושלום. איש בהנהלת התאגיד לא אומר לעצמו, בוא'נה, אלה לא סתם הסרט הערבי של יום שישי, בלי כוונה יצא לנו ערוץ מצוין (מוזמנים לצפות במכאן 33 כדי להשתכנע - דוקו, סאטירה ועוד), ואולי כדאי לשבץ, אצלנו, בכאן 11, במקום עוד תוכנית בישול מיותרת, נגיד בשעות הבוקר, רק לשם הניסיון, נאמר איזה תוכנית סאטירה “משלהם"? נשבץ ונראה מה יקרה.
זה בטוח לא יזיק לכאן 11. גם אחרי כל השינויים והמהפכות והאולפן החדש, הם נראים כל כך אפורים, כל כך חסרי ליטוש וברק לצד ערוצים 12, 13 ו־14, ואפילו ערוץ 15 החדש - רק להיכנס לביקור קצר אצלם ותחושת באסה משתלטת על הנשמה. כל כך צעיר התאגיד, כמעט שלא צריך לתת דין וחשבון לבעלים בעלי אינטרס כלכלי, וכבר צריך לאחוז בצווארונו ולטלטל אותו טלטל היטב, ולא להתבייש גם לצ'פח בצעקות. מיליארד שקל וזה מה שיוצא לכם תחת הידיים? 2% רייטינג בקושי? מה אתם עושים שם כל היום?
מכאן 33, למי שמתעניין, אינו מייצג - למי שמודאג - את הנרטיב הפרו־פלסטיני, האנטי־ישראלי, האנטישמי וכיו"ב. הם יודעים שם היטב שיש עיניים צופות ואורבות להם, ויודעים ללכת בזהירות על הנתיב הבעייתי ועדיין ליצור טלוויזיה טובה.
הסדרה “סליחה על השאלה בערבית", שעונתה השלישית עלתה לשידור לאחרונה, היא מהסוג המוצלח הזה. נושא הפרק הראשון בעונה זו היה פגיעות מיניות בבני נוער במגזר, וחוסר המוכנות של החברה הערבית השמרנית לעסוק בנושא באופן פתוח, גם במחיר המשך הפגיעה בצעירים. שש נשים וגבר אחד - כולם צעירים - התייצבו מול המצלמה וסיפרו באומץ על הפגיעות שחוו בילדותם ובנערותם. הסדרה, בבימוי אבתסאם מראענה, לשעבר חברת כנסת במפלגת העבודה, מבוססת על קריאת שאלות מתוך פתקים ומתן תשובות עליהן, שיטה שיכולה להטריד בתחילה, אבל תחושת האי־נוחות נשכחת במהירות מול סיפוריהם לופתי הבטן של המשתתפים. סיפורם היה כמעט זהה - הם נפגעו מינית בילדותם ובנערותם באופן קשה, לעיתים לאורך שנים, וכשאזרו אומץ להתלונן, הושתקו ואף נודו ממשפחותיהם, כי אצלם במגזר לא מדברים על כך.
הסיפורים כאמור קשים. ההשפעה הקשה גם היא ניכרת על חייהם מאז, גם עשרות שנים לאחר האירועים. הם מקווים שהתייצבותם מול המצלמה תחסוך במשהו מבני נוער את הגיהינום שעברו בעצמם ועדיין עוברים עד היום. וכמעט כולם רוצים להעניש את האיש שעשה להם מה שעשה - שיצפה בהם בטלוויזיה וישקשק. שיידע שלא שכחו. יש עוצמה בסדרה הזאת. התאגיד יכול בלב שלם לוותר על תוכנית בישול ולנסות לעשות שלום עם ערביי ישראל.