מעטים הם האנשים ששינו את התרבות לבדם. מעטים אפילו יותר האנשים ששינו את התרבות לבדם על אף שהיא התנכרה להם, זלזלה בהם, והעלימה אותם. אחת הדוגמאות הבולטות לאדם כזה מדגים הסרט החדש של כאן11, ״הפקות המזרח״, אשר מספר את הסיפור הבלתי יאמן של ימין מסיקה - חלוץ, יזם, לוחם צדק ואופטימי חסר תקנה. הסרט החדש מגולל את הקרירה המופלאה של אחד מהיוצרים החשובים בקולנוע הישראלי.
הסיפור של הסרט מתחיל אי שם בשנות הילדות של מסיקה, שגדל בירושלים בשכונת קטמון, אותה הוא מכנה ״שכונת פשע״. הוא מספר שבילדתו הכיר אנשים רבים שהפכו עם השנים לעבריינים או נרקומנים. הוא מתאר מציאות חיים מורכבת מאוד, אליה מצטרף ניכור נוראי מהממסד הישראלי, שלדבריו במקום לתמוך ולהבין את מורכבות השכונה, היה מפנה ביקורת כלפי המשפחות שגרות בה, ומאשים אותן בתכנן משפחי לקוי ופרימיטיבי. מסיקה מתאר כיצד הגישה הממסדית הזו הביאה אותו לחוות משבר זהות רציני כלפי משפחתו ואביו בפרט.
אבל הסרט ״הפקות המזרח״, הוא אופטימי בדיוק כמו הכוכב שנמצא במרכזו. כבר בתחילת הסרט מוצגות לנו מספר נקודות מפנה, שעזרו לימין מסיקה למצוא בתוך עצמו את היעוד שלו, ולחשוף לו ולכולנו את הכשרונות הרבים בהם בורך. מסיקה מספר על שני אנשים שהשפיעו על הקרירה שלו במיוחד, הראשון הוא השחקן אריה יצחקי, עליו מסופר כי הגיע לשכונת קטמון מתוך שליחות ורצה לערוך מופע תיאטרון בכיכובם של ילדי השכונה. ההצגה נקראה ״יוסף והקטמונים״ והיא תיארה בעזרת משל את סיפור האפלייה המזרחי על ידי הממסד, ובתפקיד הראשי שיחק ימין מסיקה. ההצגה הפכה להצלחה. וגרמה לימין לפתח תודעה חדשה, במסגרתה הבין כי הסבל המזרחי לא קורה באשמת המזרחים עצמם, אלא בעיקר בגלל אפלייה קשה מאוד של הממסד כלפי מזרחים. ובנוסף הבין שלאומנות יש כוח רב להשפיע על המציאות החברתית - מסיקה המשיך להשפיע על המציאות דרך האומנות שלו במשך כל חייו.
בנוסף ליצחקי, מספר מסיקה בסרט, על כך שהגיע לעולם הצילום בזכות מתנדב יהודי בשם רפאל, שהגיע ממקסיקו להתנדב עם נוער בשכונות מצוקה. הוא מתאר כיצד בעזרת רפאל הבין שהצילום הוא כלי רב עוצמה, בעזרתו ניתן לתעד את מציאות החיים המורכבת סביבו. מי מאיתנו לא מכיר את הצורך הזה בהכרה, הצורך של כל אחד מאיתנו שמישהו יאמין בו באמת. והנה לאחר ששני אנשים האמינו בו, מסיקה יצא להגשים את ייעודו, על אף שכבר בתחילת הדרך היה ברור שאין זה יהיה מסע קל.
אחת מהנקודות הכי מקוממת בסרט מגיעה כאשר מסיקה מספר שרצה ללכת ללמוד צילום בבצלאל, אבל לא התקבל כנראה בגלל דעות קדומות וגזענות, שכן כאשר נרשם לאחד מבתי הספר הכי טובים בעולם לצילום בניו יורק הוא התקבל בקלות רבה עם אותו תיק עבודות. מסיקה חווה הצלחה גדולה בעולם הצילום האמריקאי, והציג את עבודותיו בתערוכות רבות ויוקרתיות. אלא שאז התחדדה בו ההבנה (הבנה שתחזור שוב ושוב במהלך הסרט) - שהוא רוצה ליצור אומנות שתביאי להשפעה והנאה לציבור שהוא חלק ממנו, והוא מייצג - בני עדות המזרח. על כן הבין שהמדיום של צילום בלבד לא יוכל להשפיע על ילדים שגדלו בשכונות בהן הוא גדל כי לעולם לא יוכלו להיחשף אליו בגלריות ומוזיאונים, ורק מדיום קולנועי יוכל להגיע לכול סלון מזרחי ולהשפיע עליו באמת.
מכאן יצא מסיקה למסע, בדרך לא זרועה בעקבות הרצון ליצור קולנוע מזרחי אותנטי ואמיתי, כזה שמשמיע את הקול המזרחי האסלי, מלמטה למעלה. מסיקה מדגיש מספר פעמים בסרט שמעולם לא עניינו אותו התגובות של האליטה, אלא רק הביקורת של אנשי השכונות שהם האנשים החשובים עבורו. בתחילת הדרך ניסה לקבל מימון מקרנות של המדינה שנתנו כספים לקידום הקולנוע הישראלי. אלא שפעם אחר פעם קיבל סירוב בטענה שהם רוצים לקדם ״תרבות ישראלית״ ולא ״תרבות מזרחית״. תשובה מקוממת שגורמת להרגיש שמזרחים הם לא חלק מהתרבות הישראלית.
המחיקה התרבותית והבוז מהמסד לא הרתיעו את ימין מסיקה, הוא נשאר מחויב לדרך - והקים את חברת ההפקות שלו ״הפקות המזרח״. אחת הנקודות הכי מדהימות לגביו שלמדתי מהסרט היא יכולת האלתור וההסתגלות למצבים מורכבים. כאשר הבין שערוצי טלוויזיה לא יסכימו להקרין את סרטיו החל להפיצם בקסטות שנמכרו בתחנה המרכזית, כאשר הבין שאין לו תקציב הצליח מסיקה להתרגל לעבוד בתקציבים מינימליים, ולמד לעשות תפקידים רבים בשרשרת ההכנה הקולנועית: במאי, צלם, סאונדמן, תאורן, תסריטאי, מאפר ומה לא.. זו היא דרכו של יזם אמיתי, שעובד בתנאים בלתי קימים, אבל עם המון תשוקה ואהבה לתחום.
כנגד כל הסיכויים הקסטות עם הסרטים של מסיקה הפכו ללהיט מטורף בקרב מזרחים רבים, אבל הם כמובן לא יכלו להגיע למיינסטרים התרבותי באותה תקופה. האליטה התייחסה לסרטיו בבוז מוחלט, והביקורת היו נוראיות. אבל לימין מסיקה זה ממש לא שינה, בגלל שהוא ידע שהציבור שלו, האנשים אליהם הוא מרגיש שייכות אוהבים כל כך את סרטיו, וזה מבחינתו הספיק.
בהמשך מתאר הסרט את השינויים הטכנולוגים שקרו בישראל וכיצד מסיקה בתבונתו הצליח תמיד להיעזר בטכנולוגיה לטובתו, ויתר על כן, לא נתן לאתגרים הטכנולוגים להכניע אותו. משידורים פיראטים ברדיו ובטלוויזיה, ומאוחר יותר לשידורי הלווין החוקיים. הוכיח מסיקה פעם אחר פעם שהוא יודע להסתדר בכול מדיום, ושמי שמתעקש ומאמין בסוף גם מגשים.
יש רגעים שוברי לב בסרט, בהם מתראיין מסיקה בטלוויזיה הישראלית ומתקבל בלעג. הוא נאלץ לענות על שאלות גזעניות ופוגעניות אליהן הוא ענה בצורה מופלאה, מלא בסבלנות ורצון להסביר. הראיונות הללו מזכירים לי מאוד את הראיונות של דנה אינטרנשיונל בתחילת דרכה, המראיינים לא ידעו כיצד ״לאכול אותה״, אישה טרנסית בתחילת שנות ה-90. שנאלצה לענות על שאלות מיזוגניות ולפעמים אפילו מטרידות פעם אחר פעם. אבל כמו מסיקה גם דנה תמיד ידעה לענות בסבלנות עם סבר פנים טובות על כל שאלה דוחה. על כן אם אפשר ללמוד משהו משני האישים הללו, הוא שהסבלנות וההסברה משתלמת. שכן שני המאבקים הללו (המאבק המזרחי והמאבק הטרנסי) קיבלו חיזוק משמעותי כאשר דיבררו אותם אנשים שאמרו דברים בצורה שאפשר היה גם לשמוע אבל גם להקשיב.
אחת הסוגיות הכי מענינות לטעמי בסרט היא הביקורת שקיבלו סרטיו של מסיקה לעומת אהבת הקהל האותנטית שזכו לה. סרטיו פעמים רבות הואשמו בכך שהם ״לא איכותיים״ מבחינת צילום, תסריט ובעיקר משחק. מפאת חוסר ממימון ועשייה מחתרתית לחלוטין התוצר הקולנועי היה מאוד שונה מהמקובל בקולנוע ״מערבי״, וזה גרם לאנשים אוטומטית לזלזל במוצר הקולנועי עצמו. אבל דווקא משהו בדלות הכפויה, ובאותנטיות שנוצרה גרם לאנשים בפריפריה החברתית להתחבר יותר לסרטיו ולהרגיש שהם אמיתיים. הוכחה לכך ניתן למצוא בכך שהקולנוע הישראלי בקושי התקיים בשנים אלו, אבל את הסרטים של ״הפקות המזרח״ רבים מאוד רצו לראות.
מסיקה מתאר כיצד השחקנים שבחר לסרטיו היו בני השכונות, אנשים אמיתיים ולא שחקנים מקצועיים. תחילה זה היה כורך המציאות, מפאת חוסר בתקציב, אבל בהמשך זו הפכה לבחירה אומנותית של ממש, שרצתה לתת לאנשים הללו את ההזדמנות להופיע בסרט, בדומה להזדמנות שהוא קיבל בילדותו לשחק בהצגה, דבר ששינה את חיו. בנוסף מספר מסיקה שהוא לא נתן לשחקנים תסריט מדויק, אלא אפשר להם להוציא את התחושות האמיתיות שלהם באותה הרגע. הוא מתאר כיצד מעבר להזדמנות החברתית עבור השחקנים, הדבר גם גרם לצופי הסרט להרגיש יותר מחוברים לשחקנים שהם בעצם אנשים כמותם.
לקראת סיום הסרט מסיקה מספר על כך שלראשונה קיבל מהממסד הכרה, וב-2018 קיבל תקציב אמיתי מקרן הקולנוע הישראלית על מנת ליצור סרט חדש. הרגע הזה כל כך מספק עבורי כצופה, לראות את המעגל היפהפה של מסיקה סוף סוף נסגר במלואו. איך הוא התחיל כילד בשכונת מצוקה, למד צילום בניו יורק, הקים חברת הפקות, הפך ליוצר פורה ואהוב בשכונות, ואז מקבל סוף סוף את ההכרה של האליטה (שלא שינתה בעבורו) אבל הוא היה כל כך ראוי לה. ימין מסיקה אומנם לא התעשר, ולא קיבל את ההכרה שמגיעה לו בלב המיינסטרים, אבל מעבר לכול ספק הדרך שלו ניצחה! ההשפעה של ״הפקות המזרח״ על התרבות הישראלית היא בלתי נגמרת, ואין ספק שהיא הייתה חלק מהותי במהפכה המזרחית שהביאה את התרבות המזרחית ללב התרבות הישראלית כמו שמסיקה מעולם לא חלם בילדתו בקטמון. ״הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים״.