לפני ארבעה חודשים ליווה אגדת הג'ודו, אורן סמדג'ה את בנו עומר סמדג'ה ז"ל בן 25 שנפל ברצועה בדרכו האחרונה. ההלוויה נערכה בבית העלמין הצבאי בנתניה וסמדג'ה נשא את הדברים הקצרים הבאים שכוונו לחיילי צהל: "תמשיכו כמה שיותר חזק. אל תורידו את הראש ואל תעצרו עד שננצח. זה המסר שלי לכל מי שנמצא בלחימה הזאת, עם ישראל חי".
מעט מאוד מילים עם הרבה מאוד עוצמה שהצליחו לחדור לא רק לחיילים אלא לליבם של כל אזרחי ישראל ברגעים של כאב ואיבוד תקווה. נסתרות הן דרכי החיים, אבא שכול ושבור, שקובר את בנו האהוב שנפל במלחמה הכי צודקת, מצליח להרים לכולם את המורל, כי הוא לא רק אב משפחה , אלא מאמן בנשמה שיודע לחזק את תלמידיו ברגעים הכי קשים ולעודד אותם עד הניצחון .
היום ארבעה חודשים אחרי שקבר את בנו, בפרספקטיבה קצת מרוחקת מהרגעים הקשים בו התבשרה משפחתו על נפילתו של יקירם, עומר ז"ל, פותח סמדג'ה את סוגר ליבו בראיון חשוף וכואב עם רוני קובן בכאן 11 העונה התשיעית והחדשה. הבחירה בסמדג'ה לפתוח את העונה היא כ"כ מדויקת ונכונה ומגיעה בשבוע של אבידות כואבות בצפון ובדרום.
סמדג'ה באמצעות שאלות מכוונות של רוני קובן נותן לנו הצצה על הכאב והשכול, שמתמודדות כיום משפחות רבות בישראל מאז פרצה המלחמה. הזמן לא מרפא חושף סמדג'ה, כל יום עוד יותר קשה, כל יום זו התמודדות. הוא גם משתף באומץ כי אפילו האיש החזק והחסון שמנצח בקרבות, ומפיח מוטיבציה בתלמידיו, לא מתבייש להודות שנזקק בעצמו לסיוע ותמיכה, "אני בדאון מטורף, לא מצליח לצאת מהספה לדלת, אין יום ואין לילה, הזמן לא זמן". מספר סמדג'ה ומוסיף "אני ביקשתי עזרה, שיעזרו לי למצוא את הדרך".
המדליסט האולימפי והמאמן, מתגלה במלוא תפארתו כישראלי היפה והערכי, אפשר להבין זאת מתשובותיו כשהוא מדבר על מלחמה צודקת ומסביר כי לא היה עושה שום דבר אחרת אילו יכל, כמו למנוע מבנו להתגייס לגולני. "אתה שואל אותי אם הייתי יודע את התוצאה הזו? אז לא הייתי עוצר את הבן שלי. לא הייתי יכול להרשות לעצמי."
כמו כן הוא מדבר על ההחלטה הקשה להשתתף באולימפיאדה בפריז, חודש אחרי מות בנו, על הדילמה הגדולה והרגעים הקשים בפריז כשהוא ישב לבדו מול נהר הסיין והתייפח מכאב ורצה לחזור הביתה וליאת אשתו שתמכה מהבית, והאנרגיה הטבעית של האדם להמשיך למרות הכל. מה שהוליד בסוף רגע אחד של נחמה עבורו, ועבור המדינה, מדלית ארד לפיטר פלצ'יק. הוא סיפר על החיבוק שלהם אחרי הזכייה והנפילה המשותפת על הרצפה. "ירידה למטה יש לה משמעות, באותו רגע שהודיעו לי על עומר ירדתי ישר למטה, לא שמעתי יותר כלום" מספר סמדג'ה ונשנק מדמעות.
סמדג'ה גם איבד באותה שנה ארורה, לא רק את בנו, אלא את אביו שהיה המורה הרוחני שלו והכוח המניע מתחת לכנפיו ולקריירה שלו. מה שמסביר כי לא משנה כמה מכות קשות יגיעו האדם ימשיך לעמוד על רגליו ויבחר בחיים ולא במוות.
אחד הרגעים הסוחפים בראיון היה כשרוני קובן המנחה, יושב מול האב השכול, שמנסה לבלוע את הדמעות, ומחפש סיבה להמשיך לחיות, וכ"כ ניסה להזדהות עם כאבו של סמדג'ה, שלא הצליח לעצור את הדמעות של עצמו ונשבר. קובן הסביר כי קשה לו כי הוא חושב ישר על ילדיו. אחד הנושאים שמלמדים פסיכולוגים ומטפלים בתחום הנפש, זה לא לבכות יחד עם המטופל, לשמור על ריחוק מסוים, אך קובן כאמור לא פסיכולוג אלא מראיין, אבל הוכיח שהכלל לא חל על כל אחד ויכול להימחק מספרי הלימוד.
סמדג'ה ומשפחתו הנפלאה והאצילה, הם פניה היפות של החברה הישראלית, לא רק מאוקטובר השחור אלא מאז הוקמה המדינה, מדינה של מלחמות, של הקרבות, של שכול, אלה הגיבורים האמיתים שלנו, לא כוכבי ראליטי , לא זמרים או שחקנים, אלא הלוחמים ומשפחותיהם.
דור של לוחמים וגיבורים צומח בקרבנו , אבל גם דור של משפחות שכולות שצריכות ללמוד מחדש לחיות לצד אובדן וכאב.
--