הקומיקאית עדי אשכנזי התייצבה היום (שני) בדיון בכנסת למעמד האישה, וצרחה בקול שבור נגד הממשלה שנטשה את החטופים והחטופות שנמצאים בשבי חמאס כבר למעלה משנה, רק בגלל שמטרות המלחמה "עד הניצחון המוחלט" גוברות על מטרת השבת החטופים.

כמו כן, יצאה בצעקה גדולה וחשובה מאין כמותה, שנזנחה מאז פרצה המלחמה, נגד הממשלה המכהנת שלא נותנת ייצוג נשי ראוי. כידוע, רק ארבע נשים חברות בממשלה: מירי רגב, גילה גמליאל, אורית סטרוק, ועידית סילמן, זאת לעומת 27 גברים, כשהמסר המשתמע מדבריה הוא כי הממשלה לא מקדמת שום אג'נדה נשית, ואני אוסיף ואגדיל, כי הממשלה אף החזירה את מעמד האישה שנים אחורה. "אנחנו הנשים נועדנו להיאנס ולבכות", סיכמה אשכנזי במשפט אחד נוקב.

לרוב, כשאדם צועק, הוא בעצם חושף את רגשותיו, כשהוא מציג פחד, שבר וחולשה, ומעורר בעיקר אמפתיה ותו לא – כי המסר שלו לא רק שלא חודר הוא גם לא מביא לנקיטת פעולה. אני כן מאמינה שדברים חודרים יותר עמוק לתודעה כשהם נאמרים בטון שקול ובטוח, וכשהאוזן מסוגלת להכיל את הדציבלים.

אבל, ופה האבל הגדול, למרות הצעקות שהשמיעה אשכנזי על בימת הכנסת היום, היא הצליחה להתעלות מעל כולם, ולגעת בי יותר מכל אחד אחר שזעק עד כה נגד הממשלה.

ולא, היא לא השתגעה כמו שהטוקבקיסטים מהצד הימני של המפה כבר ממהרים להלבין את פניה, וכן, היא אולי איבדה את זה לרגע אחד והיציבות הפנימית שלה התערערה, ואיך אפשר שלא, כשאף אחד בממשלה הזו לא באמת מתייחס אלינו, אל אותם האנשים שלא תומכים בממשלה, שהפכו לשקופים, לגמרי שקופים, ולמרות זאת מסרבים לצאת קורבנות, כי אנחנו לא קורבנות של אף אחד, בטח לא של הממשלה הנוכחית שמייצגת בעינינו את כל מה שרע ורקוב בעולם הזה.

אני לא מפתיעה את קוראיי כשאני מצדדת באופן מוחלט בדעותיה הפוליטיות של אשכנזי נגד הממשלה, אני לעומתה לא הגעתי עד בלפור להפגין נגד בנימין נתניהו וגם מעולם לא התייצבתי בקפלן כמו רבים וטובים ממני, כי אני פחות מאמינה שזה יקדם אותנו לאנשהו, אבל אשכנזי העבירה את הקול שלי ושל אחרים כמוני , בדרך מאוד עוצמתית ומיוחדת. ולמה דווקא היא מכולם נגעה בי יותר מכל אחד אחר?

עדי אשכנזי (צילום: צילום מסך קשת 12)
עדי אשכנזי (צילום: צילום מסך קשת 12)

כי אשכנזי מזוהה רק כדמות קומית משעשעת שתמיד מצחיקה אותנו, תמיד אהובה על כולם, סוג של קונצנזוס מוסכם על הרוב, ופתאום היא נוקטת עמדה מאוד ברורה והצליחה לטלטל כשחשפה לראשונה בחייה לעיני כל, את כל הפחדים והחששות הכי אמיתיים שלה כאישה, וכאזרחית במדינת ישראל שמודאגת מעתידה ומעתיד משפחתה.

גם אם הנשים במדינה תומכות בעמדותיה הפוליטיות, וגם אם לא, לראות את עדי אשכנזי נשנקת בצעקות שבורות, אדומה כולה, ודומעת – יש בזה משהו מאוד אותנטי, עוצמתי וחודר.

כל כך חודר, שאפילו אותי היא הצליחה להעיר מהתרדמת שנפלה עליי מאז פרצה המלחמה, היא הזכירה לי שגם אני כאישה צריכה לנצל את הבמה שניתנה לי בעיתונות, כדי להשמיע את קול האישה שהושתק מאז הקמת הממשלה הנוכחית, גם אם זה בימי המלחמה. כי בסוף הכל קשור בהכל, הנשים הן אותן האימהות ששולחות את בניהם לקרב, או אותן הנשים ששולחות את בני זוגן למלחמה, הנשים הן החיילות התצפיתניות שתרמו את חלקן בשביל המדינה, נחטפו באכזריות ומוחזקות במנהרות חשוכות כבר מזה כשנה ואף אחד לא בא להצילן.

התצפיתניות החטופות (צילום: מטה משפחות החטופים)
התצפיתניות החטופות (צילום: מטה משפחות החטופים)

לצערי הרב, זה מרגיש שהעם שלנו בחודשים האחרונים מתרכז בעוד חיסול של בכיר ועוד מטח של טילים או תגובה לאיראן, והחטופים נדחקו לגמרי הצידה, הם כבר לא מככבים בראש הכותרות, וההפגנות שהם עורכים מתערבבים עם מסר פוליטי שמאלני, שלא באשמתם.

אשכנזי הגיעה בטיימינג הנכון ביותר, כדי להזכיר לנו שלעולם לא ננצח בלי שהחטופים ישובו הביתה, כי אם זה לא יקרה, האמון שלנו במדינה לעולם לא יבנה מחדש. וכל אישה שתומכת באיתמר בן גביר או בצלאל סמוטריץ' שמתנגדים לעסקת החטופים, בגדה לא רק בנו הנשים, אלא בבנותיה שלה ובדור ההמשך.