אולפני הרדיו בבואנוס איירס, ארגנטינה. לתוכניות ההומור שהוקלטו שם בימי טרום־טלוויזיה היה מגיע באדיקות נער שנסחף בחוויה הרדיופונית. “הייתי ילד של רדיו, שעקב כמו מהופנט אחר השחקנים שהקריאו את הטקסטים", מספר הילד הזה, לימים במאי הטלוויזיה והתיאטרון יצחק שאולי, שיזוהה תמיד כבמאי הסיטקום המיתולוגי “קרובים קרובים". כשלושה חודשים לפני יום הולדתו ה־90 משתף כאן שאולי בזיכרונותיו מהקריירה העשירה שלו, שהחלה זמן לא רב אחרי שעלה לארץ כנער בן 14.
כחייל, שאולי מצא עצמו מופיע לצד יהורם גאון ואריק איינשטיין בתוכנית “צריך לחיות" של להקת הנח"ל. “הגעתי ללהקה כשחקן, ובשירים שמעו אותי רק בקולות הרקע", הוא מציין.
לדבריו, הוא לא חווה קשיים בדרכו ללהקת הנח"ל: “זה היה פשוט מאוד. נרשמתי ועברתי מבחנים". גולת הכותרת שלו בלהקה הייתה השתתפות במערכון של אפרים קישון, “הנידון למחבוש ברח". “שיחקתי שם עולה חדש מארגנטינה, כפי שהייתי", שאולי מעיד. “כיוון שכבר השתחררתי מהמבטא הזר, כשניסיתי לחזור אליו לצורך המערכון, החבר’ה התגלגלו מצחוק". בכלל, שאולי מתאר את להקת הנח"ל כ"להקה של צחוקים": “אריק היה מלך החקיינים שהכרתי. הוא הצטיין במיוחד בחיקוי שחקנים מתים, שאף אחד כבר לא זכר".
“לשאולי יש חוש נפלא לקומדיה", מאבחן יהורם גאון, חברו ללהקה. “הוא יודע לשים את הקטע המצחיק בדיוק במקום הנכון. גם אם הוא נראה רציני כזה, שאולי הוא האיש הכי מצחיק שפגשתי אי פעם. את אסקודרו, הדמות הארגנטינאית שהוא הביא ללהקה הצבאית שלנו, לא אשכח לעולם".
מול קהל שתול
אחרי השירות בלהקה, שאולי הפתיע כשפנה ללימודים בסמינר למורים. בהמשך יצא לברזיל, שם לימד עברית ולמד קולנוע. “חזרתי הנה בהחלטה לא ללמד יותר", הוא מעיד.
בשנות ה־60 הייתה לו קריירת משחק קצרה, בין השאר בהצגה “עלי כינור" בהבימה, “שם ישבתי על הברכיים של מסקין", ובהצגה “הזוג המוזר", לצד בומבה צור, בתיאטרון בימות. כמו כן שיחק בהצגת הילדים “הטיירה", בבימוי נעמי פולני. “זה היה מאוד מחנך איתה. ממנה למדנו מה זה סדר וניקיון בעבודה", שאולי זוכר עד היום.
את דרכו כבמאי החל בבימוי חגי קיבוץ ועצרות, עד שב־1974 התדפק על שערי הטלוויזיה החינוכית, שם שימש בתחילה עוזר במאי ועוזר הפקה. בתוכנית “זהו זה!", מראשיתה, הוא ביים את הפינות שבהן כיכב ספי ריבלין. “האמת היא שבהתחלה משום מה לא רצינו אותו", שאולי נזכר. “אבל ספי בא, ונשאר, והקטעים איתו הפכו לקאלט".
אבל התוכנית הקרובה ביותר לליבו של שאולי הייתה ונשארה “קרובים קרובים". “בשבילי, כמי שרואה עצמו כבמאי של שחקנים, אוהב לעבוד איתם ותלוי בהם, הסדרה הייתה בילוי אחד גדול“, הוא מצהיר.
מאיפה הרעיון ל"קרובים קרובים"?
“מפיקת הסדרה רישה טירמן ואני נסענו לארצות הברית ושם נקלענו למשהו שבכלל לא ידענו מהו – קומדיית מצבים על שתי בחורות ובחור שגרים בדירה אחת. ככל שהתרשמנו, חששנו שלא נוכל לעשות ‘שלושה בדירה אחת’ משלנו. לעומת אולפני הקולנוע שבהם הם צילמו, מה היה לנו פה?".
בכל זאת יצא לכם משהו.
“יצא משהו ישראלי, עם מבט סאטירי מסוים, בביצוע שחקנים שהוכיחו את עצמם כקומיקאים ממדרגה ראשונה. התנאי שלי בבחירתם היה שיהיו בעלי ניסיון תיאטרלי. לי היה נורא חשוב שהסדרה תוקלט בחי, עם קהל. בין הקהלים שהובאו לצילומים הייתה קבוצה של אסירות מנווה תרצה. ראו עליהן שהן אהבו את הסדרה. כששאלנו אותן עם איזו דמות הן הזדהו, האסירות הצביעו על חנה מרון. למה חנה? כי השכנים לא הפסיקו להגיע אל הדירה שלה עם הבעיות שלהם. ‘גם לנו אין רגע של פרטיות’, האסירות הסבירו".
מתברר שהקהל בסדרה היה בחלקו שתול. “בחרנו צחקנים טובים מבין עובדי החינוכית, שעברו אצלי סוג של אודישן", הוא מודה. “עם הזמן למדתי לזהות את הצחוק של כל אחד מהם".
צילומי הפְנים של “קרובים קרובים" נעשו באולפני החינוכית ואילו צילומי החוץ - ברוטשילד פינת החשמונאים בתל אביב. הרחוב שבו ממוקם הבית נקרא ויטק, כהנצחה לבעלה של טירמן, שנפטר זמן קצר לפני תחילת הצילומים. “העדפנו בית ישן", מעיר שאולי. “בחרנו את הבית הראשון שלידו עצרנו בשדרה".
למה הסדרה לא האריכה ימים למרות ההצלחה המרשימה?
“כי שחקנים אינם עומדים לרשותנו מתי שאנחנו רוצים. זה לצד הבעיה שיש פה עם התסריטים. בארץ פועלים מעט כותבים ברמה, שמסוגלים להחזיק לאורך זמן. ויש רק אפרים סידון אחד. נפגשתי כאן עם אחד מתסריטאי ‘סיינפלד’, כשביקר בארץ, והוא סיפר לי כמה הוא שחוק וסחוט לאחר כתיבת שישה עד שמונה פרקים לסדרה הזאת בשנה. האמת? לא הייתה לנו כוונה ליצור סדרת מופת. כל מה שרצינו היה ליצור קומדיית מצבים מבדרת. בכלל לא האמנו ש’קרובים קרובים’ תשמור על הפופולריות שלה כל כך הרבה שנים".
“בעיניי, שאולי הוא אחד הבמאים הכי טובים בארץ", קובע התסריטאי אפרים סידון, שותפו של שאולי ביצירת “קרובים קרובים". “הוא איש צנוע שיודע מצוין לעבוד עם שחקנים ומשרה עליהם ביטחון. בצילומי הסדרה הם נתנו בו אמון בעיניים עיוורות. זאת, כשהוא איננו מהבמאים שצועקים כדי להטיל מרות. אצלו הכל בדרכי נועם ועם בדיחה טובה. הוא במאי מהאסכולה הישנה, שלא מתבסס על טריקים של מצלמות. בקיצור, גאון".
לחיי הטלנובלות
יצחק שאולי חתום גם על בימוי סדרת הלהיט לנוער “לא כולל שירות" (“הם היו לא רק מוכשרים, אלא גם ממושמעים", הוא אומר על כוכבי להקת “צעירי תל אביב"), ועל הסדרה הקומית “חצי המנשה". אבל בהמשך הוא נעשה מזוהה עם הטלנובלות בטלוויזיה הישראלית. “כשהחליטו להעלות טלנובלה מתוצרת הארץ, הפקידו את זה בידיי", הוא משחזר. “על המקום התקבלה הצעתי לשלוח אותי לארגנטינה, ארץ הולדתי ומעצמה בתחום הטלנובלות. כמה דברים שראיתי שם אימצנו ב’לגעת באושר’".
כאן יוצא שאולי, שביים גם את “לחיי האהבה", “משחק החיים" ו"מיכאלה", בהצהרה מעניינת: “החברות הכי טובות שלי בטלנובלות שביימתי היו כאלה ששיחקו בתפקידי הרעוֹת. משום מה אלה ששיחקו מכשפות התגלו במציאות כנשים נחמדות ביותר. נטע הבר אומנם גילמה רעה אמיתית, אבל מחוץ לצילומים התגלתה כבחורה מקסימה. אני לא מבין מדוע היא לא המשיכה בקריירה. יעל הדר הייתה מכשפה איומה ב’לחיי האהבה’, ונוצרה לי איתה חברות בצילומים".
בשנים 2001־2004 ביימת טלנובלה מדי שנה, ואז זה נפסק. מה קרה?
“להיות במאי של ארבע טלנובלות זה הרבה. בשלב מסוים לקחו במאי אחר, ואני כבר לא חזרתי. תמיד רצתי הלאה".
עונה אחת ביים שאולי את “החרצופים", שם החליף את יואב צפיר. אבל ככל שהתקדם בגיל, הלך שאולי והתרחק מעשייה טלוויזיונית. עם זאת, הוא נותר נאמן למדיה הזאת כצופה. “אני ממשיך לראות הרבה־הרבה טלוויזיה", הוא מעיד. “יש לי בבית מתקן שבו עם פתיחת דלת הדירה, נדלקת לי הטלוויזיה. אני אוהב לראות הכל, חוץ מספורט. זה בכלל לא מעניין אותי".
במשך השנים שאולי ביים לא מעט בתיאטרון, בדגש על תיאטרון יידישפיל. “כמו שבטלנובלות שביימתי סגרתי מעגל עם הילדות שלי בבואנוס איירס, כך סגרתי ביידישפיל מעגל עם היידיש, ששמעתי המון בבית", הוא אומר.
איך היה לחזור ב־2005 לפרק האיחוד של “קרובים קרובים"?
“זה היה נורא מוזר, אבל 20 דקות לאחר שהתחילה החזרה הראשונה, אי אפשר היה להאמין שעברו כ־20 שנה מאז שהסתיימו צילומי הסדרה. בשביל פרק אחד, זה היה יופי, אבל כשהתחיל דיבור על סדרת המשך, העניין הסתבך, הן בשל בעיות תקציב והן בשל לוחות הזמנים של השחקנים".