לקראת הבחירות המתקרבות בצעדי ענק בארצות הברית, נזכרו בתקשורת הישראלית ביהדות ארצות הברית. בחדשות 12 יצאו בסדרת כתבות על "הקול היהודי", ובה יונה לייבזון ויאיר שרקי ראיינו מצביעים יהודים - דמוקרטים ורפובליקנים. 

אך במקום ללמוד משהו על אחינו מעבר לים, שלפי הכתבה, כחמישית מהם ביקורתיים כלפי התנהלות ישראל במלחמה, ניצלו לייבזון ושרקי את ההזדמנות כדי לעשות עוד "הסברה" ולהוכיח את המבקרים עם דפי מסרים מביכים.

הקרע בין ישראל ליהדות התפוצות, ובפרט - זו האמריקאית, לא החל בתחילת המלחמה. במשך שנים הם רואים כיצד ישראל מנפנפת הצידה כל זרם של היהדות שאינו אורתודקסי, וזה עוד לפני שדיברנו על הפלירטוט של הממשלה שלנו עם רודנים למיניהם, שבאופן היסטורי לא בדיוק מיטיבים עם קבוצות מיעוט.

"להתעלם מהם לא יעזור לנו", מציג שרקי את יוזמת "רבנים למען הפסקת אש" - תופעה שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הישראלית, מכיוון שהיא מנפצת את הקונספציה שכל ביקורת על ישראל והתנהלותה במלחמה נובעת מאנטישמיות טהורה, ורצון להשמיד את ישראל.

המפגש עם הרבה אליסה ווייז, מייסדת היוזמה, הוציא משרקי צדדים לא מחמיאים. הפרשן החריף, שלא חוסך את ביקורתו באולפן, הפך בין רגע למסביר הלאומי, כשווייז מציגה את עצמה כאנטי ציונית. כשהיא מבהירה שבינה לבין נטורי קרתא אין דבר וחצי דבר "אני אישה, הם לא יכירו בי כרבה, ואני גם קווירית", שרקי שולף את הטיעון השחוק "זה כמו להט"בים שתומכים בחמאס". אחר כך הוא מודה שהשאלה שישאל היא מוזרה, ובכל זאת לא מתאפק: "את מאמינה באלוהים? לאיזה אלוהים את מתפללת?"

בשל העריכה של הכתבה, קצת קשה להבין בדיוק מה ההקשר שגרם לשרקי לפקפק באמונתה של הרבה. האם זה הזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי ממנו היא מגיעה, שנחשב מוקצה בישראל, או שאולי זה הצהרתה על כך שהיא פציפיסטית? לא לגמרי ברור, אבל מה שנהיה ברור בכל ריאיון שמביע ביקורת, הוא שהביקורת גורמת לשרקי להתבצר בעליונותו המוסרית. "מה עם חזרה לציון?" הוא שואל אותה בתוכחה, כאילו יהדותה קמה ונופלת על השאלה איפה הקימה את ביתה. 

בהמשך, לייבזון מנסה להסביר לה איך רואים אותה הצופים בישראל "זה כמו תרנגולות למען KFC". ושרקי מוסיף, כנראה כרמיזה ללהט"ביות שלה: "ברחוב בעזה - אם היית הולכת, היו הורגים אותך". 

ווייז, אולי מתוך גישתה הפציפיסטית ואולי מתוך חוסר היכרות עם הפרשן שיציאתו מהארון טלטלה את הציונות הדתית, לא משיבה לו בתשובה המתבקשת: "בבית הכנסת שלי, אדם כמוך יכול להיות רב - ולא יצטרך להסתתר בארון הקודש".

לאורך כל הריאיון, שרקי ולייבזון שוכחים מעט את מטרת הכתבה: להביא את הקול היהודי. טכנית, הם אמנם משדרים אותו לקהל הישראלי, אבל כשהקול מביע דעות לא נוחות - הם לא מצליחים להקשיב. הם מצוידים במיטב דפי המסרים הציוניים, שגורפים לייקים ונשמעים טוב כסרטוני טיקטוק, ולא מצליחים לצאת מעמדת ההסברה.

לאורך הכתבה מבהירים שרקי ולייבזון כמה מעט הם מעריכים את דעות המבקרים. הרי רכיב מרכזי בהסברה הישראלית הוא "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". לפי נתונים שמובאים בכתבה, יהודי אמריקאי תורם בממוצע כל שנה כ-2,500 דולר למטרות יהודיות וישראליות, אך שרקי מבהיר שעם כל הכבוד, מי שלא יושב בציון - לא יכול באמת להבין.

"תחשבי מה רוב יהודי ישראל חושבים עלייך", מפצירה לייבזון, וחושפת שהמשוואה היא חד צדדית. יהודי ישראל ישמחו לקבל את הדולרים, אך בעל המאה אינו בעל הדעה. יהודי הגולה, לעומת זאת, כך משתמע מהכתבה, צריכים להיות מודאגים יום יום: האם יש להם את תו האישור הישראלי שהם יהודים מספיק טובים?

אלא שהמשוואה אינה חד צדדית, ואם רק היינו מוכנים להקשיב, היינו יכולים לשמוע איך הדברים נשמעים משם. איך נראית המציאות הגרוטסקית שאנחנו נרמלנו בכלי תקשורת שלא לוקחים את טענות צה"ל כדברי אלוהים חיים. אולי גם היינו יכולים לשמוע, מפי מי שחוו בעבר טראומה לאומית מחרידה, מה קורה כשמתכנסים לתוך הטראומה ונותנים לה להכתיב מדיניות.

הישראלים, זה ברור, עדיין לא מוכנים לשאלות האלו. אולי קשה לדמיין את זה, אבל יום אחד המלחמה תיגמר וניאלץ לעשות חשבון נפש על כל מה שעשינו, או נעשה בשמינו במערכה המדממת שכונתה בזמן אמת "קיומית" ו"צודקת מאין כמותה". וכשהיום הזה יגיע, אחינו היהודים בתפוצות יכולים להיות שותפים בדרך שלנו לבניית בית שפוי וחפץ חיים לעם היהודי. אם רק נהיה מוכנים להקשיב.