הבחירות לנשיאות ארצות הברית יגיעו היום (שלישי) לקו הסיום שלהן, ובכל הערוצים הקדישו כתבות (או סדרת כתבות) שעוסקות ביהדות ארצות הברית, ובשינויים בעמדות הפוליטיות לאור המלחמה והאנטישמיות שהרימה את ראשה. ב-"היהודי החדש - סרט מלחמה", שחלקו הראשון שודר אתמול ב"כאן 11", גורי אלפי יוצא גם הוא לשמוע מה יש ל"קול היהודי" להגיד.

קשה לומר שיש עוד מה לחדש בנושא. בשנה האחרונה, ובחודשים האחרונים ביתר שאת, שמענו את כל הפרשנויות האפשריות על האופן שבו הטלטלה שחוו יהודי ארצות הברית אחרי שבעה באוקטובר ישפיע על דפוסי ההצבעה. אבל לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש כדי להביא תוצר טלוויזיוני ראוי ומעניין - ואף נוגע ללב. 

והאמת, שהוא מצליח איפה שהכתבות ששודרו עד כה נפלו. יתכן שזהו הפורמט, הכתבות ששודרו במהדורות הן קצרות בהרבה, ובהתחשב בכך שהן משודרות בפריים טיים - כל דקת אוויר שווה הרבה כסף. אין זמן להתעכב על דברים, העריכה מחליפה דימויים ויזואליים בקצב מסחרר, רק שהצופה לא ישתעמם ויעביר חלילה ערוץ.

יותר מזה, המרדף של הכתבים הוא אחרי ה"סינק" המנצח, קטע סאונד בן מספר שניות שבו מרואיין מביא את הפאנץ' ליין. זה שאפשר לשים בקדימונים שישודרו שוב ושוב בימים לקראת המהדורה. השבוע כתבתי על הכתבה ששודרה בחדשות 12, שבה יאיר שרקי ויונה לייבזון שאלו לא מעט שאלות שנשלפו הישר מדף המסרים בטיקטוק.

גורי יכול להרשות לעצמו ללכת בנתיב אחר, כן יותר ופחות פרובוקטיבי, שזה אולי לא מה שהייתם מצפים ממי שהנחה בעבר רצועת לייט נייט מטורללת (גילוי נאות: כותבת שורות אלו עבדה עבור "היום בלילה"- ז"ל). אבל אנחנו חיים בעולם מוזר, שבו פרשנים מחפשים את הפאנץ' הויראלי, וקומיקאים מוותרים על הציניות ומביאים את המציאות כמו שהיא.

את הסיפורים של הסטודנטים הישראלים והיהודים בקמפוסים שמענו לא פעם ולא פעמיים, וכך גם על תחושת הבגידה העמוקה שחשו מצד מי שהגדירו כחבריהם במעגלים ליברליים. אבל כאן לסיפורים האלו יש זמן "לנשום" ולהדהד.

אבל זה לא רק מבנה הפורמט, אלא גם הגישה. ומה שמדגיש במיוחד את הפער הוא שיחה שקיים עם ינון סנדרס, אקטיביסט מתנגד מלחמה. גורי לא הפריע לו עם פאנצ'ים על "תרנגולות למען KFC", מה שמאפשר לינון לפרוס את המשנה שלו בצורה קוהרנטית.

בתוך כל שיח ה"הסברה", כמעט נשכחה האופציה ששני אנשים שלא מסכימים זה עם זה יקשיבו זה לדעה של האחר. לא למטרות שכנוע בהכרח, אלא מתוך ניסיון להבין. השיחה הזו מאפשרת, באורח נדיר למדי, לשמוע את הביקורת בצורה לא מתלהמת. 

לא חייבים להסכים איתו (סביר להניח שדבריו של ינון לא יזיזו ישראלים רבים מדעותיהם, והתגובה שלהם תנוע בין גלגול עיניים לתלישת שיערות), אבל אפשר להבין מאיפה מגיעה הביקורת.

זהו הסיבוב השני של גורי עם יהודי ארצות הברית, ובתחילת הסרט מובאים כמה קטעים קצרים מהסדרה "היהודי החדש" מ-2021. קל מאוד להבחין שאלו "הימים ההם" של לפני השבת ההיא, ובצפייה שנייה זה היה עבורי מטלטל, לראות את הפער בין אז להיום: הדיבור שלנו נהיה כבד יותר בשנה האחרונה, והחיוכים לא רחבים מספיק כדי להאיר את העיניים, רוב הזמן. 

חרך קטן לתקווה. ''היהודי החדש - סרט מלחמה''
חרך קטן לתקווה. ''היהודי החדש - סרט מלחמה''

"סרט מלחמה" מגלם בתוכו את הפער בין מי שהיינו עד לפני רגע (כל המרואיינים מדברים על הזמנים שלפני שבעה באוקטובר כמו על חלום רחוק) לבין מי שאנחנו עכשיו. את הסיטואציות המגוחכות והדמויות הצבעוניות של הסדרה מ-2021 מחליפות שיחות ארוכות. אחת מהן, כדי לגוון, נערכת עם פרלמנט זקנים במקום הכי יהודי בניו יורק - מסעדת דלי (Deli). 

זו הייתה יכולה להיות סדרה כבדה מאוד, אבל גורי מתעקש לחפש חרך שיכניס מעט תקווה. הוא שואל כמה סטודנטים אם הצליחו לשנות את דעתו של "אפילו אדם אחד". בתוך שצף השנאה קשה לדמיין ששינוי דעתו של אדם אחד משנה בתמונה הגדולה, אבל כשהתמונה הגדולה קודרת כל כך - אין ברירה אלא להתנחם בפרטים הקטנים. אחרת נשתגע. וזה עוד נושא שכמעט שלא עולה במהדורות. הרי "תקווה", בניגוד לפחד, לא בדיוק מדביקה את הצופים למסך.