סליחה, יגאל. פספסתי: השיחה האחרונה שלי עם יגאל שילון ז''ל

"אני רוצה להיות חבר שלך”, אמר לי יגאל שילון, אחד מגיבורי הטלוויזיה של ילדותי, בשיחת טלפון ספונטנית ובעיקר מפתיעה שקיימנו באפריל האחרון.

“לא, יגאל, זה אני שרוצה להיות חבר שלך, אתה יגאל שילון!”, השבתי לו במבוכה. “אתה מוכרח לבוא פעם אחת לראות את אוסף התקליטים שלי”, הוא הפציר בי.

“כבר למעלה מ־60 שנה אני אוסף תקליטים. עכשיו פחות, בגלל המצב הבריאותי, אבל בעבר הייתי מבלה שעות בחנויות תקליטים ובירידים בעולם כדי להשיג את התקליטים שאני אוהב. מוזיקה זו אחת האהבות הגדולות שלי”.

כאספן תקליטים נלהב, נדלקו עיניי. חשתי שבשיחה מקרית מצאתי שותף לשיגעון אספנות התקליטים, אף שהפרידו בינינו 42 שנה. אחר כך ניהלנו דיון מושכל בסוגיה ההיסטורית, מי טוב יותר, אלביס פרסלי או קליף ריצ’ארד, ושנינו הסכמנו על אלביס, כמובן.

השיחה זרמה למוזיקה של שנות ה־50 וה־60 ולכוכבי הפופ-רוק של התקופה, מהמוכרים ביותר ועד הזכורים פחות. גם במוזיקה עכשווית גילה שילון בקיאות רבה, וציין את חיבתו ללהקת “Imagine Dragons” האמריקאית, לאריאנה גראנדה ולבילי אייליש.

לאורך כל השיחה, שילון היה בדיוק כפי שהכרתי אותו מהטלוויזיה: חד, שנון, אינטליגנטי וחייכן. לא היה זכר לשיתוק שממנו סבל בעקבות הנפילה בביתו ב־2020, והנושא גם לא עלה בשיחה. הוא פשוט לא היה רלוונטי.

הפספוס של המבקרים

למעשה, השיחה הזו התקיימה ביוזמתו של שילון. יצרתי איתו קשר לראשונה כדי לברר בעניין צילומים של יצחק קלפטר שהיו ברשותו, לצורך פרויקט דוקומנטרי שאני מעורב בו.

בהמשך, שילון פשוט התקשר אליי, סיפר על המפגשים שלו עם קלפטר וזוגתו דאז, עיינה אילון, בביתם ברחוב הירקון בתל אביב, בתקופה שבה שילון התפרנס גם כצלם, וגילה, בצחוק, שקלפטר חייב לו עדיין כסף על הצילומים האלה.

השיחה גלשה למחוזות מוזיקליים שונים, ומשם לענייני קריירה ומתיחות. זה לא היה ריאיון, ולא היו בו הזהירות והמגננות שמאפיינות לא אחת ריאיונות עיתונאיים. זו הייתה שיחה מלב אל לב, דבר שבדיעבד למדתי ששילון התאפיין בו.

“תמיד אהבתי לצלם”, סיפר לי. “צילמתי אז המון אנשים מהבוהמה, מופעים ואירועים. העדשה תמיד עשתה לי משהו בלב. בכלל לא חשבתי להיכנס לעולם הזה, של מתיחות, טלוויזיה וסרטים".

"הייתי עתודאי (שילון סיים תואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון - ד”פ), אבל הייתה לי מצלמה, ובשבת אחת נסעתי לים עם מני פאר ודודו טופז, שהכרתי עוד מבית הספר היסודי, והתחלנו לצלם סרט קצר עם תסריט שהמצאנו ועם סאונד".

"היינו מצלמים המון סרטים קצרים. אני זוכר שיום אחד הזמנתי את אורי זוהר, שהערצתי, לבוא ולראות סרט שצילמנו, בשם ‘אשכו של קולומבוס’, סרט שבו דודו טופז מטייל עם כלב על חוף הים ומוצא ביצה. אורי אמר שצפוי שדודו ימצא ביצה, ולא ידענו אם הוא צחק או לא”.

למתוח אנשים אהבת תמיד?
“לא, נשאבתי לזה. אם תשים לב, אני אישית לא מתחתי אף פעם, אלא דאגתי שאחרים ימתחו והופעתי רק כדי לבשר לבן אדם שהוא נמתח. לא הייתה לי תשוקה מיוחדת למתוח אנשים בעצמי".

"כשיהודה בארקן, שהיה חלק מהחבורה שלי, של דודו טופז, מני פאר, דודו דותן וזהבה אשתי, הזמין אותי לעבוד איתו על סרט המתיחות הראשון שלו, ‘חייך אכלת אותה’, זרקנו רעיונות וניסינו אותם על אנשים ברחוב. כשהסרט תפס, וזכה להצלחה קופתית אדירה, המשכנו עם זה. בעצם כל מה שהיה חשוב לי זה להצחיק אנשים ולעשות להם טוב, והמתיחות היו עוד אמצעי לכך”.

שילון ייזכר לנצח כפנים של תוכנית המתיחות “פספוסים”, ששודרה במשך עשור וחצי בערוץ 2 המנוח (וזכתה בשנת 2022 ל־20 פרקים ששודרו בערוץ 13). בתחילת קריירת המתיחות שלו שימש עוזר במאי של בארקן בסרטים ששיגעו את המדינה באייטיז, ובהמשך עבר לטלוויזיה והגיש בתוכניתו של גבי גזית, “סופסופ”, בערוץ הראשון, פינה של קטעי פספוסים מהארץ ומחו”ל.

“באותה תקופה הכרתי את אלי יצפאן, אהוב ליבי, והיינו מחלטרים כל מיני סרטי מתיחות למפעלים גדולים, לפי הזמנה, ובהמשך גם שידרנו את זה בטלוויזיה”, שילון סיפר.

“הגלגול הראשון של ‘פספוסים’ שודר בערוץ הראשון ב’מועדים לשמחה’, תוכנית שיצרתי עם יצפאן. לפני שהתחלתי בזה, היססתי אם הציבור מעוניין בכלל לראות מתיחות בטלוויזיה. חשבתי שהתחום הזה כבר מוצה בארץ".

"אבל מוטי קירשנבאום ז”ל, שהיה אז מנכ”ל רשות השידור, אמר שתמיד יהיה ביקוש למתיחות בטלוויזיה כי אי אפשר לראות אותן במקום אחר, אחרי שגל סרטי המתיחות בקולנוע דעך. והוא צדק".

"מוטי היה גם זה שהציע שיצפאן יתמקד במתיחות ואני בהגשה. התוכנית שלנו בערוץ הראשון עקפה את תוכנית ‘המעגל’ של אחי דן בערוץ 2. כשערוץ 2 ראו שהצלחנו לעקוף אותם, הם הציעו לנו סכום מכובד, אז עברנו אליהם ועשינו את ‘פספוסים’".

תמונה שמחמיצה את הלב

בשלב מסוים בשיחה, שאלתי על החברות שלו עם יגאל בשן, מני פאר ודודו טופז, כי בזיכרוני נצרבה תמונה של ארבעתם בטיול, מחייכים ונהנים, ולימים, רק הוא מבין הארבעה נשאר בחיים.

“זו תמונה שאני מאוד אוהב, תמונה שתמיד מחמיצה לי את הלב”, שילון הודה. “אתה יודע, לאדם יש הרבה חברים שהוא רוכש במשך המסע של החיים, אבל חברי ילדות ונעורים אלו חברים מסוג אחר, חברים שהם הרבה מעבר למשפחה".

"הם מכירים אותך ואתה אותם בכל הצדדים והרגעים. היו לי כאלה, דודו, מני ויגאל, ואני מתגעגע אליהם. גם ליהודה אני מתגעגע. הייתה לנו שפה משותפת והוא לימד אותי הרבה מבחינה מקצועית. הוא היה חבר טוב ונאמן”.

שיחת טלפון ממתינה ששילון קיבל מבתו, תמר, קטעה את שיחתנו, ששנינו הסכמנו כי הייתה יכולה להימשך עוד שעות. הודיתי לו על שהקדיש מזמנו לשיחה שחרגה הרבה מעבר לציפיותיי ונפרדנו לשלום.

מאז, לא יצא לנו לדבר, עד אוקטובר האחרון, כשסימסתי לו שאני מבקש לראיין אותו ל"מעריב המוסף" לציון 30 שנה לתוכנית “פספוסים”. שילון הסכים, ואחרי התכתבות קצרה, ביקש שניפגש בביתו בגבעתיים.

קבענו פגישה לערב אחד, לפני שבועיים. כשהייתי בדרכי אליו, כחצי שעה לפני המועד שקבענו, הוא סימס לי כך: “היי, אני עם חום. אשמח לקבוע בהמשך. סליחה על ההתראה הקצרה”.

כשבוע לאחר מכן, כשאני החלמתי משפעת, יצרתי עמו קשר שוב, והוא סימס לי, הפעם מחדר האשפוז בבית החולים איכילוב: “היי יקירי, עדיין לא חזרתי לעצמי. נדבר שבוע הבא”.

ביום שני האחרון שלחתי הודעה לאשתו, זהבה, והתעניינתי במצבו. היא ענתה: “היי דודי, משתפר, אך עדיין מאושפז. בוא נקבע בירור חוזר לעוד שבוע, בסדר?”. פחות מ-24 שעות לאחר מכן קיבלתי את ההודעה שיגאל שילון נפטר. הוא הלך לעולמו בגיל 78, כשחיוך על שפתיו, מוקף בבני משפחתו האוהבים.

שילון היה פורץ דרך בתחומו. הוא לקח את פורמט המתיחות, שאותו הציג לראשונה בארץ עם בעז דוידזון, צבי שיסל ויהודה בארקן, והעביר אותו ממסך הקולנוע אל המרקע הביתי. את המפגש פנים אל פנים איתו, כדי להכין כתבת מחווה מיוחדת למפעל חייו, “פספוסים”, לא הספקתי לקיים. סליחה, יגאל. פספסתי.