משך שנים היה מקובל לראות את יגאל עדיקא בתפקידי אנדרדוג בסרטים ובסדרות. במיוחד זכורים תפקידיו בסרט “שורו” ובסדרות “בת ים ניו יורק” (כדוד זלאייט), “הבורר” (כשימי אנג’ל) ו”שנות ה־80” (כקוקו). הפעם הראשונה שבה קיבל תפקיד שהציב אותו בראש הפירמידה הייתה בסדרה הקומית “קופה ראשית”, שעולה הערב לעונה חמישית בכאן 11. עדיקא הוא אביחי גרציאן, סמנכ”ל רשת המרכולים “שפע יששכר”.
“אני תמיד מספר, למרות שאסור לי לספר את זה, שכשקיבלתי את הטקסטים של העונה הראשונה, הסתכלתי עליהם ולא התרשמתי במיוחד”, עדיקא מתוודה. “הזמינו אותי לאודישן מצ’ינג עם נועה קולר, אבל שקלתי לוותר על זה. הסוכנת שלי זוהר יעקובסון ומירב שעובדת איתה דחקו בי ללכת לאודישן, ואפילו דאגו להוציא לי מונית מרחובות לתל אביב. השאר היסטוריה”.
מתי הכל התחבר לך?
“בקריאה הראשונה עם כל הקאסט הבנתי שיש שם משהו אחר לגמרי. הטקסטים שנראו לי בנאליים בהתחלה התבררו כבעלי רבדים עמוקים, ופשוט לא הפסקתי לצחוק תוך כדי ההקראה. בדיעבד קיבלתי סדרה במתנה וקיבלתי משפחה נוספת. היחסים בינינו הם כמו יחסים בין אהובים, ונועה קולר היא מהפרטנרים החשובים שפגשתי בקריירה שלי. תענוג לשחק איתה. על הסט היא מרימה לכולם ובסוף יוצאת הכי טובה”.
על מי ביססת את הדמות של אביחי?
“זה די ברור, לא? רמי לוי. לא שעשיתי חיקוי מדויק שלו, אבל בכל מה שקשור לסוּפר, הראש שלו עובד תמיד קודם כל על ‘למכור למכור למכור’. אגב, סקופ קטן – רמי הוא סוג של חבר ילדות שלי. הסדרה קמה ונופלת על מערכות יחסים בין הדמויות, ומבחינתי, ההתפתחות של אביחי היא הגילוי עד כמה הוא שונא את שירה, ומעונה לעונה זה גדל (צוחק). היא הקורבן שלו, והוא מאשים אותה בכל דבר רע שקורה לו. אבל אם תשאל אותי, הוא מאוהב בה”.
ליזום וליצור
עדיקא, 65, הוא בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אבל את האהבה הגדולה הוא חש למצלמה. עדיקא היה כוכב גדול בשנות ה־90, וב־2005 היה שותף ליצירת הסדרה “מלנומה אהובתי” ושיחק בה בתפקיד הראשי. הסדרה מבוססת על חייו לצד אשתו, אורית ז”ל, שנפטרה מסרטן העור ב־2002.
נדמה שבעשור השני של שנות האלפיים הוא המציא את עצמו מחדש. הדור הצעיר מכיר אותו בעיקר מ”שנות ה־80” ו”קופה ראשית”, אם כי הוא שיחק גם במחזות של אילן חצור, “סבוטאז’” ו”ברלין”. בימים אלה עדיקא מופיע בסדרה החדשה “פטריק” ברשת 13 וב”אלצורה” שמשודרת בערוץ ניקלודיאון.
פרק מוצנע יותר בהיסטוריה המקצועית שלו הוא הפרק העיתונאי. עדיקא שימש בשנות ה־80 כתב בעיתון “כל העיר” בירושלים. השנה הגשים חלום תקשורתי אחר והחל לשדר תוכנית רדיו שבועית ברשת ב’ בשם “קפה שישי”, לצד קרן אוזן.
מאיפה האהבה שלך למצלמה?
“אני מרגיש שזה קרה מרגע שנולדתי, תרתי משמע. שני בני דודים שלי התעסקו בצילום וצילמו אותי כבר מגיל אפס. אחד מהם היה רחמים ישראלי ז”ל, מצלמי העיתונות הטובים בארץ. אני אוהב כל מה שקשור למצלמה: את הטייקים, את האווירה מסביב, את האותנטיות של מה שהיא גורמת לשחקן להוציא מעצמו ואת הקסם שלה. תיאטרון הוא משהו שקשור יותר לדמיון של הקהל, ומבחינתי זה קצת מלאכותי יותר ממשחק מול מצלמה, למרות שהמפגש עם הקהל הוא אנרגטי וחם תמיד. לצערי, התיאטרון בישראל עדיין לא מספיק אתגרי, ובתיאטרון הרפרטוארי תמצא בעיקר הצגות בידור ומחזות זמר, שפעם היו נחלתם של מפיקים פרטיים. האמירות החברתיות הנוקבות קיימות בעיקר בפרינג’ וקצת בחאן הירושלמי, שעושה דברים נפלאים”.
כשהיית סטודנט למשחק, חשבת שתגיע רחוק כשחקן?
“בשלב מסוים בחרתי ללכת יותר לכיוון של בימוי ולא של משחק. אבל החוג שבו למדתי שיתף פעולה עם החוג לקולנוע, שלמדו בו אז אנשים כמו שבי גביזון ושמי זרחין. כששבי עשה את ‘שורו’, הוא ידע שהוא רוצה ללהק אותי לתפקיד והלך לחפש אותי. אפשר להגיד שהוא הראשון שפתח עבורי את הדלתות בתעשייה. עד אז עבדתי כבמאי בתיאטרון קהילתי וחברתי ושיחקתי בקבוצות תיאטרון שוליים כמו ‘הפרגוד’ בירושלים”.
בעבר נשמע שאתה קצת מתבאס מהטייפקאסט שלך.
“זו אליה וקוץ בה, אבל אני לא מתלונן כי ברוך השם, אני לא מפסיק לקבל עבודות. נכון שהייתי רוצה גם תפקידים אחרים, אבל אני שמח בחלקי. לפעמים, כדי לשנות את המצב הזה, פשוט צריך ליזום, והיום יש המון שחקנים שכותבים סדרות ומייצרים תפקידים לעצמם. גיא עמיר וחנן סביון כאלה, גם ליאור רז וכמובן נועה קולר. אם יש מסר שאני רוצה להעביר לשחקנים צעירים הוא שלא יחכו לאודישנים, אלא פשוט ייצרו בעצמם. גם אני עשיתי את זה, כשיזמתי את יצירת ‘מלנומה אהובתי’ עם יוסי מדמוני ודוד אופק, שהכרתי ב’בת ים ניו יורק’. זו לגמרי גולת הכותרת של הקריירה שלי ושם באתי לידי ביטוי אמנותי בצורה הכי טובה שיכולה להיות”.
מה התפקיד שהכי היית רוצה לעשות?
“התפקיד הבא, נשבע לך. וכן, יש לי חלום לעשות סרט על ימי אלול כי אני אוהב את שירת הסליחות ואת כל האווירה הירושלמית שגדלתי בה. ביצירה הכל מתחיל בכתיבה טובה. ההצלחה של ‘קופה ראשית’ היא קודם כל בגלל הכתיבה הגאונית של נדב פרישמן ויניב זוהר, לצד המשחק המצוין של כל הקאסט. משחק זה מקצוע מאוד קשה, ולשמחתי יש לי גם אפשרות לבחור תפקידים”.
כועס וסולד
כשעוברים לדבר על אקטואליה ועל חיינו כאן, עדיקא מספר על ההשלכות של אירועי 7 באוקטובר עליו, אישית. “היום אני מבין הרבה יותר את המשמעות והחשיבות של ציונות ויהדות, ואני לא מתבייש להגיד את זה, אלא גאה מאוד”, הוא אומר. “אני לא שוכח לרגע את הבעיה הנוראית שיש לנו עם השכנים שלנו, אבל כאחד שהיה מאמין גדול מאוד בשלום ובהסכמים איתם, אני עוצר וחושב קצת מה נכון לעשות במצב הנוכחי. אין ספק שצריך להפסיק את מעגל האלימות, אבל אין ספק גם שצריך לחסל את הטרור ולהילחם בו עד חורמה”.
בעבר התבטאת לא אחת בנושא העדתי. האם לדעתך יש עדיין מקום לשיח כזה היום?
“אני כועס וסולד מהדיבורים על זה היום, כי מה שקרה הוא שפוליטיקאים מסוימים לקחו את הכאב של אנשים שדיברו מדם ליבם וסיפרו על המצוקות שלהם ועל העוני שהם באו ממנו, ופשוט ניצלו את זה בצורה צינית כדי להפריד בין אנשים ולצבור הון פוליטי. אני אישית לא מאמין לפוליטיקאים, ובכנסת ישראל אני מרגיש שאין אחד שמייצג אותי.
"הרבה מאוד ישראלים עזבו את המדינה אחרי 7 באוקטובר, ועוד לפני כן, בגלל ההפיכה המשפטית. אפילו קרובי משפחה שלי. כשהסתובבתי עכשיו בצילומים בגיאורגיה פגשתי הרבה מאוד ישראלים שעובדים שם בענפי המלונאות והמסעדנות והם סיפרו לי שהם עזבו את הארץ מחוסר ברירה. ישראל הפכה למקום שלא רוצים לחיות בו בגלל חוסר הביטחון האישי, אבל גם הכלכלי והמדיני. אני מקווה שיהיו פה אחדות ואהבה בין כולם, אבל חשוב שקודם תהיה ממשלה שפויה, ושכל הפשיזם הזה מסביבנו, ואני מצטער שאני משתמש במילה הזאת, יחלוף”.
יש לך בן ובת בוגרים. הם מרגישים כמוך?
“הם מרגישים רע מאוד. שניהם עובדים קשה ושירתו בצבא, אבל מרגישים שהמדינה מתעלמת מהם. הבן שלי הוא מפיק עם עסק פרטי, והכל אצלו ירד לטמיון בגלל המלחמה וגיוס המילואים הנרחב. בכל מקום הכל יקר ובקרוב נשלם עוד יותר מיסים בגלל המלחמה ובעיקר בגלל ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית.
"למה הממשלה הזאת צריכה כל כך הרבה שרים ואנשים שלא עושים כלום, חוץ מלעלות לדוכן הכנסת כדי לצעוק ולהשתולל? ואם מישהו מעז לומר להם משהו, הם הופכים אותו ל’שמאלן’ ול’אויב העם’. זו בדיוק ההגדרה של פשיזם. הכל כדי שהם יוכלו להמשיך להיות מושחתים ולהשחית אחרים. עכשיו הכי חשוב להחזיר את החטופים, ולא משנה מה, כי לא יהיה ניצחון עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. אם הם לא יחזרו, זה יהיה לדיראון עולם עבור כולנו, ולא רק עבור הפוליטיקאים”.
אתה עדיין עוסק בנושאים חברתיים?
“תוכנית הרדיו שאני משדר בה היא אולי הדבר הכי נפלא ומרענן שקרה לי בשנה האחרונה, ואני מקפיד לראיין אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. אני מדבר שם על אקטואליה רכה, ופחות חדשותית. יש לנו, למשל, פינה על אמנים מוכרים מפעם, שנעלמו קצת. אנחנו עוזרים למילואימניקים בעלי עסקים, ובייחוד קרביים, מדברים על מקומות מעניינים של אוכל, וכמובן על ענייני תרבות”.
אי אפשר שלא לסיים עם יעקב כהן, שהלך לעולמו לאחרונה. שיחקת איתו לאורך השנים, למשל ב”שנות ה־80” וב”הבורר”.
“לכתו היא דבר כואב, גם כי בסך הכל הוא היה אדם בגילי. ברווקותנו היינו נפגשים בפאבים ובבתי קפה ומדברים המון על ענייני משחק ועל הקושי כשחקנים מתחילים. יעקב היה כזה שמזהה כישרונות ומנסה לטפח אחרים. הוא לא הפסיק לעודד. אני זוכר אותו מלפני יותר מ־30 שנים משחק בתיאטרון של אורנה פורת ב’מלכות דוד' מאת משה סלח, הצגה שמבוססת על ספר שכתב יהודה בורלא. לדעתי, זה התפקיד הראשון שראיתי אותו משחק בתיאטרון.
"הוא היה אדם כל כך מוכשר, שלקחו אותו לשחק בתפקיד שיילוק ב’סוחר מוונציה’, וזה לא היה טריוויאלי בכלל. פגשתי אותו לפני כמה חודשים בבנימינה. היינו שם שני קאסטים שמשחקים ב’תיאטרון העברי’. דווקא היה לו מצב רוח טוב מאוד והאווירה הייתה טובה מאוד. יעקב היה מהאנשים שצוחקים על כל דבר, ולמרות שהוא חלה בפרקינסון, מחלה קטלנית עבור שחקנים כי היא פוגעת בדיבור ובגוף, הוא שיחק עד הרגע האחרון”.