תוכנית הריאליטי המוזיקלית "הכוכב הבא" הפכה עם השנים לבמה המרכזית לבחירת הנציג שלנו לאירוויזיון. אך נדמה שבמקום להתמקד במוזיקה, היא לעיתים קרובות מתמסרת לרגשנות מוגזמת ולרצון עז לייצר דרמה טלוויזיונית – לעיתים על חשבון איכות השיפוט והמטרה העיקרית.
כבר בפתיחת הפרק השני לעונה, התוכנית הצליחה לעורר תחושת מבוכה. השימוש בסיפור האישי והטרי של הזמר עדן חסון, ביציאתו מהארון, היה נדמה כמניפולציה זולה. זה היה נראה חסר טקט ומיותר, במקום לתמוך בו באמת, זה הרגיש כאילו התוכנית מנסה בכוח לייצר "רגעים" טלוויזיוניים על חשבון המוזיקה.
למרות הפתיחה המביכה, התוכנית הצליחה להתרומם. במיוחד כשבחרו לשים באודישן הראשון את הדוגמנית היפיפה מקונגו- פרפילאב. האודישן עצמו היה מוצלח אבל לא רק בזכות השירה המדהימה שלה, אלא גם בזכות שהיא הוכיחה שאפשר לרגש בלי ללחוץ על הנרטיב הלאומי או המלחמתי, ושהרגש האמיתי נובע מביצוע אותנטי ולא מהפקה מחושבת.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בפרק היה הנער עילאי כץ בן ה-16, שאיבד שני חברים קרובים שלו בזמן המלחמה ובמסיבת הנובה. הקול שלו אכן היה מלא כאב ובשלות, אבל זה לא משהו שריגש אותי עמוקות.
עם זאת, פה בדיוק נמצאת הבעיה: בעוד שאסף אמדורסקי שמר על סטנדרטים מקצועיים ודיבר בכנות, שאר השופטים נכנעו לרגש. לא מפתיע אותי שעונה אחר עונה היחיד שיודע מה הוא מדבר זה אמדורסקי. נראה שהשופטים מפספסים את מהות התוכנית, והיא – לבחור אדם שייצג את המדינה שלנו באופן הכי טוב לתחרות השירה הכי גדולה באירופה. אם המטרה היא כזו, כדאי שהשופטים יתמקדו בכישרון המוזיקלי, לא רק ביכולת של המתמודדים לרגש את הקהל בבית.
בניגוד לפרק הקודם שסחט לא מעט דמעות, היו הפעם רגעים קלילים ומפתיעים: הצעיר בחליפה שלא יכולתי לנחש שעוסק במוזיקה, רונן בינדר, סטודנט למשפטים, הצליח לשבור את המתח בביצוע חינני שהתחיל כמו פרודיה ונגמר בניצחון אישי מתוק. גם השטותניקיות של אסי ורותם שערכו איתו דואט עם שירים נוסטלגיים אחרי האודישן, הוסיפה אווירה קלילה וזרמה היטב עם הסיטואציה.
אבל הקסם האמיתי הגיע בסיום הפרק. נערה צעירה בשם עלמה, בלי סיפור קורע לב או דרמה מיותרת, הוכיחה שקול ייחודי ונוכחות צנועה יכולים לכבוש את הלב. זה היה רגע פשוט, נקי ואמיתי – בדיוק מה שהתוכנית צריכה לנסות לייצר יותר.
בהחלט הדבר הבולט בפרק הזה היה הנוכחות של מתמודדים בתחילת דרכם, שבסך הכל הביאו ביצועים טובים ונראה שהעונה תמשיך להתאפיין באנרגיות רעננות ובכישרונות צעירים. למרות זאת, בדרך כלל כבר מהפרקים הראשונים אני מזהה מועמד חזק שיכול להגיע לגמר ואולי גם לנצח – אך הפעם, אחרי שני פרקים, אני עדיין מחפשת.
בסופו של דבר, הפרק הסתיים בנימה אופטימית, אך התחושה הכללית הייתה של שעמום מסוים. "הכוכב הבא" צריכה לזכור שהיא קודם כל תוכנית שירה. אם היא באמת רוצה לבחור את הנציג הטוב ביותר לאירוויזיון, עליה להתמקד פחות בהפקה דרמטית ויותר במוזיקה נטו. אחרת, גם רגעי הקסם יתמוססו בין כל הרעש.