רבים לא מבינים מאיפה השנאה והפוגרומים כלפי ישראלים הגיעו, למרות שזה מאוד ברור. ישראל כפי שהיא כרגע נמצאת בעידן שבו תדמיתה העולמית בירידה תלולה. גם כשהיא נאבקת בקבוצות טרור אלימות, בעולם היא מוצגת כתוקפנית, בעוד שברשתות החברתיות והתקשורת הגלובלית נבנה נרטיב חד-צדדי שמטשטש את מורכבות המציאות. כך שאם זה לא היה לנו ברור, המשבר הוא לא רק בשדה הקרב, אלא גם בזירת ההסברה.
עם היותה של ישראל מדינה קטנה בעולם דמוגרפי שבו המדינות המוסלמיות מהוות רוב ברור, הנוכחות התקשורתית שלה היא מראש מוגבלת. גם מערך ההסברה המשוכלל ביותר - "מקאן" בשילוב עם "זרמון גולדמן" ו"חומסקי" על סטרואידים לא יוכל להתמודד עם נפח כזה של השפעה שלילית על דעת הקהל העולמית. ועדיין, האם אנחנו בכלל עושים מספיק? ומה קורה במשרד ההסברה, אם הוא עדיין קיים.
פעם, הישראלים זכו להערכה עולמית. הנרטיב היה של "סטארט-אפ ניישן", של מדינה שנלחמת על קיומה ופורצת דרך בטכנולוגיה ובחדשנות. התדמית הזו הוחדרה גם בקרב אזרחי המדינה וגם בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היית יכול לפגוש אמריקאים והם היו מסתכלים עליך בעיניים בורקות מהתרגשות "מה, שירתת בצה"ל?" ופוצחים איתך בשיחה ערה על משה דיין.
אבל המצב כיום שונה. האירועים הביטחוניים האחרונים שינו את האופן שבו ישראל נתפסת. בזמן שבישראל צופים בערוצים מקומיים ומתמקדים במפה שמלאה בנקודות אדומות של ירי על ערי המדינה, שאר העולם נחשף לדיווחים על הפצצות בעזה ובלבנון ולתמונות קורעות לב של אזרחים במצוקה.
אין ספק שזוועות השביעי באוקטובר הותירו חותם עמוק על אזרחי ישראל. אבל בזירה הבינלאומית, האירוע הזה הפך ל"חדשות ישנות". בעולם, הדגש התקשורתי עבר לנזק האזרחי בצד הפלסטיני, וכאן נוצרה הבעיה. ישראל מצטיירת כ"תוקפן" – הצד החזק שמונע אספקה הומניטרית ופוגע באזרחים חפים מפשע.
בעוד שבישראל ממשיכים לחוות התקפות טילים ונפגעים, כיפת ברזל והיעדר נזקים כבדים יוצרים מצג של "חוסן מוחלט" שאינו מעורר אמפתיה בעיני הקהל העולמי.
מה שקורה זה שאנחנו כרגע חיים בתוך נרטיב מקומי שאינו משקף את איך שהמצב נתפס מחוץ למדינה והסברה שלא חוצה גבולות, כשאפילו משפיענים כמו מייקל רפפורט, שנראה שהוא בין הדוברים הבודדים שמגנים על ישראל בפומבי, מקבלים בעיקר תגובות מישראלים ולא מהקהל הבינלאומי, ברור שהמסר לא עובר.
אירופה שאפשרה הגירה מוסלמית משמעותית במהלך העשורים האחרונים (בעיקר בגלל צרכים כלכליים ותעסוקתיים אך לא רק) עומדת חסרת עצות מול גילויי האנטישמיות הללו.
צרפת למשל, קלטה מהגרים מאלג'יריה, מרוקו ותוניסיה בעקבות המלחמות הקולוניאליות והצורך בכוח עבודה. גם בריטניה קלטה מהגרים ממדינות חבר העמים הבריטי, כולל פקיסטן ובנגלדש. למהגרי העבודה הללו לא הייתה כוונה להישאר לטווח ארוך, אך רבים מהם התיישבו והביאו את משפחותיהם, מה שהוביל להתרחבות הקהילות המוסלמיות.
אירופה אף אפשרה הגירה מוסלמית בגלל משברים במדינות מוצאן של המהגרים: פליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ומדינות אחרות היגרו לשטחה בשל מלחמות, רדיפות פוליטיות ואיומים כמו דאעש. מעבר לכך, האיחוד האירופי חתום על אמנות בינלאומיות, כמו אמנת הפליטים של האו"ם, המחייבות את מדינותיו להעניק מחסה לאנשים הנמלטים מרדיפות.
כל האלמנטים האלו גרמו לכך שאירופה הפכה למוצפת במהגרים מוסלמים ומסוכנת לישראלים ויהודים, לא משום מקום מאות אוהדים ישראלים שהגיעו לצפות במשחק כדורגל באמסטרדם, מצאו עצמם נרדפים על ידי המון רצחני שדרש דרכונים כדי לוודא שהם לא מישראל.
צריך להכיר במציאות הקיימת, השינוי בתדמית של ישראל אינו זמני, והוא לא ייפתר מעצמו. מעבר לכך, עניין ההסברה הלא מטופל הפך למסכן חיים. חייבים להשקיע בהסברה מקצועית וממוקדת וכמה שיותר מהר.
זה לא כל כך מסובך, מה שנדרש הוא הקמת מערך דיגיטלי חדש שיפנה ישירות לקהלים גלובליים, עם מסרים שמותאמים תרבותית ואידיאולוגית. גם שיתוף פעולה עם משפיענים זרים יכול להועיל. ויציאה מהבועה, חשוב שאנחנו ניחשף לתקשורת הבינלאומית, אם רק כדי להבין איך אנחנו נתפסים בעולם ולפעול בצורה מושכלת יותר.
המצב הנוכחי של ישראל בזירה הבינלאומית אינו גזירת גורל, אבל השינוי דורש מאמץ, משאבים ותכנון לטווח ארוך. במקום להתמקד בתסכול מהשנאה העולמית, יש לנתח את הכשלים ולבנות מערך הסברה שיחזיר את ישראל לעמדת מדינה קטנה אך מוסרית, שמגנה על עצמה מול איומים קיומיים.