פרק נוסף של "הכוכב הבא לאירוויזיון" מאחורינו, והפעם הדגש היה על דור צעיר ומבטיח. מתמודדים מלאי כישרון עלו בזה אחר זה, אבל לצד רגעים מלהיבים ומשמחים, אי אפשר היה להתעלם מהבעיות שמתחילות לעלות בצורה ברורה יותר מתוכנית לתוכנית.
הפרק נפתח באווירה מוכרת: מתמודד צעיר וקליל, נטול סיפור רקע דרמטי, שמכניס את הצופים לזרימה רגועה ושלווה בתחילת הערב. נועם חן, בן 16 בלבד, התחיל את הערב בביטחון מפתיע לגילו. כל השופטים נשבו בקסמו, ושירי מימון אפילו לא יכלה להתאפק לשיר יחד איתו כשהוא על הבמה. הוא אמנם צעיר, וצריך עוד להתפתח, אבל אי אפשר להתעלם מכריזמה כזו. האם הוא הכוכב הבא שלנו? אין לדעת, אבל ללא ספק הוא כוכב בהתהוות, ומסקרן לראות לאן עוד יגיע בשלבים הבאים.
ניב דגן, בת 17, המשיכה עם ביצוע לשיר של ברונו מארס, ואחריה נועה לסרי בת ה-20, שהביאה ניגוד מעניין. מתוך בית שמח ועליז, היא בחרה דווקא שיר שקט, "חומות חימר". אסי עזר אמנם הבטיח חפלה אם תעבור, ובאופן משעשע במיוחד הפיילה של חמוצי סבתא שלה אפילו מצאה את דרכה לבמה, אבל השופטים שוב התקשו להפריד בין השירה לרגש. איתי לוי, כרגיל, קפץ עם "וואו" כמעט אוטומטי שאפילו הפך לבדיחה עצובה ברשתות החברתיות לאחר התוכנית. בסופו של דבר, נועה עברה והחפלה התקיימה – רגע טלוויזיוני נחמד, אבל האם זה מדד אמיתי ליכולת לייצג אותנו באירוויזיון?
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ואז הגיע מנדי הורוביץ. כמה רציתי להאמין בו. מתמודד דתי, צנוע, מלא ביופי הפנימי שמייצג כל כך טוב את הפסיפס הישראלי. כשהוא התחיל לשיר, היה נדמה שיש לנו כאן מועמד מושלם. אבל חלק מהשופטים חשבו אחרת, ובסופו של דבר הוא לא עבר. התחושה הייתה של פספוס ענק, וחבל.
הכניסה הבאה לבמה הייתה של אסתר אווקה, יוצרת התוכן והטיקטורית, שהפתיעה עם סיפור חיים לא פשוט ושירה מרגשת. אמנם אסף אמדורסקי, כמיטב המסורת, שפט במקצועיות ושמר על אמות מידה ביקורתיות. הוא שוב הוכיח שהוא אולי השופט הכי ענייני בתוכנית.
לבסוף הגיע יובל גולד (25), עם רקע משפחתי מוזיקלי ואומנותי עשיר. הביצוע שלו אמנם התחיל רגוע, אבל התפתח למשהו מיוחד ואפילו מרגש עד כדי שהרגשתי כאילו אני צופה באחת מההופעות שלו ביוטיוב. יובל הוא כוכב שמתבקש לפרוץ קדימה, אם לא באירוויזיון, אז לפחות בזירה המוזיקלית המקומית.
בין שלל האודישנים והצעירים שעברו כמעט כולם, נותרתי עם תחושה מעורבת. האם בכלל יש משמעות לשיפוט בתוכנית כשכמעט כל אחד זוכה ב"כחול"? נדמה שצריך לעשות שינוי אמיתי במבנה האחוזים שמחלקים השופטים. אפילו נהיה מושג חדש בתוכנית - "הכחלתי".
עשרה אחוזים לכל שופט יוצרים תחושה שהכול קל מדי, והתוצאה היא שמתמודדים שמקבלים אור ירוק גם כשלא תמיד מגיע להם. אולי הגיע הזמן להפחית את משקלם של השופטים, ולהחזיר אתגר אמיתי לבמה.
הבעיה הגדולה החוזרת בפרקים היא שהשיפוט הלא עקבי פוגע בחוויית הצפייה. וזה לא רק אני – התגובות בסלון שלי משקפות בדיוק את אותו התסכול. המוזיקה, המתמודדים, הכישרון – הכול שם, אבל אם השיפוט ימשיך להיות לא מקצועי, זה רק ייראה כמו תחרות שירה בלבד וכל החוויה תלך לאיבוד.
