"ארץ נהדרת" הסתערה אתמול (רביעי) על הסכם הפסקת האש בלבנון, ושאלה את השאלות שאף מגיש באולפן לא העז לשאול: למה אי אפשר להגיע להסדרה גם בעזה, לאן תידרדר ההסתה נגד גופי הביטחון, והכי חשוב - מה עושים עכשיו עם אביחי אדרעי?

התוכנית נפתחה בישיבה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם איתן דווידי, יו"ר ישוב מרגליות, שספג במלחמה מכות קשות. נתניהו מנסה לשכנע אותו שההסדרה טובה לתושבים, "זה כמו 1701", הוא מנסה. ודווידי מטיח בו: "17 שנה אפס אחד לא עשה כלום כדי להתמודד עם ההפרות".

ואז מצטרפת לשיחה עינב צנגאוקר, בחיקוי כמעט נטול מניירות של שני כהן. לא צריך הרבה כדי לזהות שזו צנגאוקר, מספיק לראות את הארשת המיוסרת על פניה כדי לזהות. היא בתורה שואלת אותו, למה אין הפסקת אש שתלווה בעסקת חטופים גם בעזה. "שם זה הקיצונים", מסביר לה נתניהו. "בן גביר וסמוטריץ'". והיא משיבה: "החיים של הבן שלי חשובים יותר מיישוב בשם מעלה מתן".

בהמשך, מגייס נתניהו את נס וסטילה כמשפיעני רשת, שיסבירו למה הסדרה זה טוב. הם מבצעים גרסה הרבה פחות קליטה של "חרבו דרבו" (הסדרה-בו דרבו) ובסוף נס מתבאסת: "זה ממש לא יושב טוב", וסטילה משיב "מה לעשות, הרבה יותר כיף לשיר על מלחמות". 

ואם כבר דמויות שהפכו לאורחות קבועות בחיים שלנו, ואין לנו מושג איפה לאפסן אותן עכשיו: דובר צה"ל בערבית, אל"ם אביחי אדרעי, כבר מתגעגע למלחמה שהפכה אותו לכוכב רשת, ואנחנו כבר מתגעגעים לחיקוי המבריק של אמיר שורוש. אפשר להתנחם בזה שעכשיו יש לו רגע להתעדכן בסרטי החורף שעולים על המסכים.

מסימני החזרה לשגרה

ובזמן שאדרעי מנסה להשיג כרטיסים ל"מרשעת", ארץ נהדרת מצאה זמן לעסוק במעללי שלמה קרעי במשרד התקשורת. המערכון נפתח כאשר קרעי יושב מאחורי הטלפרומטר ומכתיב את המונולוג לקיציס, וממשיך בהכרזה של קרעי שלפי שיטת מדידת הרייטינג החדשה - שני אנשים בערך צופים עכשיו בתוכנית.

לפעמים החוזקה של ארץ נהדרת היא בפאנץ' שנון במיוחד, ולפעמים אמירת הדברים כפשוטם מספיקה. קשה להעריך כמה הציבור הישראלי הרחב מתעניין בחוק הרייטינג שמקדם קרעי, בניסיון ההשתלטות שלו על התאגיד או החרם על עיתון "הארץ". גם בימים כתיקונם סביר להניח שזה נושא שמסעיר בעיקר את אנשי הברנז'ה, אבל בצירוף הרשימה קיציס מעביר בפשטות את המסר לצופה: זו הסיבה שגם לך צריך שיהיה איכפת.

לבסוף, התרגשתי לקראת החיקוי של חברי הכבש השישה עשר, למרות שחיקויים של דמויות תרבות הם עניין טריקי. אין ספק שהקאסט המוכשר ונשות האיפור של ההפקה יידעו להיכנס לכל דמות, אבל ללא פיצוח אקטואלי המערכונים האלו שנועדו לאזן את אווירת התוכנית, בעיקר מרגישים חלולים.

בתחילת המערכון היה נראה שזה יהיה עוד קטע בידורי משעשע ותו לא, עם גידי גוב שלא בטוח אם הוא באיחוד של "זהו זה" או בעצם של כוורת, ודילן ונורית גפן שבאים על תקן נציגי המשפחה.

ואז זה תופס כיוון, עם גרסאות מעודכנות של השירים הקלאסיים. "ברקים ורעמים" הופך ל"כטב"מים ויירוטים", מיטיבי הלכת יזהו את הדקלום "כשאומרים" (להגיד גנץ זה כמו לשתוק), אבל השיר האחרון שגם סגר את חלק האולפן של התוכנית, היה מרסק במיוחד.

שיר "הכבש השישה עשר" המחובר לשיר "לילה טוב", שסוגר את האלבום המיתולוגי, עוסק בשאלה שכולנו שואלים את עצמנו כבר שנה וחודשיים: עם כל מה ששמענו לאורך היום, איך לעזאזל נרדמים? הפעם, את שישה עשר הכבשים מחליפים 101 חטופים.

הכבש השישה עשר מגיעים לארץ נהדרת (צילום: קשת 12)
הכבש השישה עשר מגיעים לארץ נהדרת (צילום: קשת 12)

בבת אחת המילים של שני שירי הערש האלו הופכות לאקטואליות. כי מי מאיתנו לא התהפכה במיטה, מנסה לשווא לא להעלות בעיני רוחה את תמונותיהם של החטופים, זרים שהפכו בשבת אחת לדמויות מוכרות בכל בית.

רבים מאיתנו נרדמו לצלילי הקול המלטף של יוני רכטר והפסנתר, ועכשיו זה שיר מהסיוטים. כמו שהתוכנית התחילה, כך היא גם נסגרת - בלי יותר מדי פאנצ'ים, באווירה כבדה ותחושת מועקה, שגם מערכון משעשע על לאונג' יוקרה במקלט הבניין לא מצליח להעביר.