מי שציפה לראות את מאיר דגן על ערש דווי מפויס ורגוע צפוי להתאכזב. כמו שהיה בחייו, תוסס, מלא אנרגיה וכעס, זועם דגן על אלה שלדעתו הם המנהיגות הגרועה של הארץ, שמוליכים אותה לאבדון.
באחרית ימיו היה מאיר דגן מנודה מביתו ומליבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. “חטאו" היה כפול. ראשית, מספר שנים קודם, עוד כששימש בתפקיד ראש המוסד, סירב להציג בפני נתניהו פרטי מבצע של המוסד כשנכנסה לחדר רעייתו של הראש שרה נתניהו. נתניהו אמר לדגן ששרה היא שותפת סוד, אך דגן עמד בסירובו. מאז לא הוזמן דגן אל הבית ברחוב בלפור. ושנית, אף שרה"מ סייע לדגן בהשגת כבד להשתלה שעה שדגן נלחם במחלת הסרטן, לא היסס ראש המוסד לשעבר לבקר בחריפות את ראש הממשלה על מה שבעיניו נראה כשלים חמורים בהנהגתו של זה את מדינת ישראל. זה היה הכלל המנחה והמאפיין את מאיר דגן כל חייו: מדינת ישראל וביטחונה מעל הכל. שם גם הסתיימה חברותו עם בנימין נתניהו.
כשהוא על ערש דווי התיישב מאיר דגן מול הבמאי דרור מורה לסדרת שיחות מסכמת על חייו רבי־המעש. מי שציפה למצוא אותו מפויס, כשכל חשבונותיו כבר מסוכמים בעולם הזה, צפוי לטעות גדולה. גם כשהסרטן מכרסם בכל גופו וסיום חייו קרב, היה דגן מלא זעם ודאגה לגורלה של מדינת ישראל. אין ליהודים מקום בעולם מלבד במדינת ישראל, הכריז מול המצלמות. כחיזוק, לא שהיינו צריכים הרבה מזה, הציג תמונה של סבו, יהודי זקן כורע על ברכיו, וחבורת חיילים נאצים מכוונת אליו את רוביהם. שניות לאחר מכן נורה סבו למוות בידי הרוצחים.
על הרקע הזה גדל מאיר דגן. לארץ עלה בגיל 5 עם הוריו ניצולי השואה. השואה הייתה מוזיקת הרקע העגומה של ילדותו והתבגרותו. הוא התגייס לצנחנים, נודע באומץ ליבו וביצירתיות שהראה בלחימה נגד הטרור - הוא אגב אומר בסדרה שהאגדות שנקשרו לו בקשר לאכזריותו בטיהור עזה ממחבלים הן אגדות ותו לא, אבל מבין המשפטים והשורות ניתן ללמוד שקרקפות מחבלים רבות תלויות על חגורותיו השונות מהשנים שעשה שם.
בשנת 2002 מינה אריאל שרון את דגן לתפקיד ראש המוסד, תפקיד שאותו מילא במשך עשר שנים. תקופת כהונתו התאפיינה בשינוי משמעותי בתפיסתו האסטרטגית של הארגון ובהפיכתו לגורם משמעותי במלחמה בטרור ובמאבק נגד תוכניות גרעין של מדינות אויב. דגן הנהיג שינויים מבניים וטכנולוגיים במוסד ונודע כראש מוסד רב־תחבולות וביצועיסט מעולה.
דגן, ומתוך פרקי הסדרה ניתן ללמוד על כך היטב, רחש הערכה רבה לאריאל שרון. בעיקר הוא מדבר על המנהיגות שאפיינה את שרון, שהזכירה לו את זו של יצחק רבין ודוד בן־גוריון. מי מהמנהיגים של היום, הוא זועם, מראה שמץ מהמנהיגות של אלה. לאלה הייתה אסטרטגיה, שממנה נגזרה הטקטיקה, כלומר מהלכי היומיום. הביקורת, בבירור, הייתה מופנית כלפי בנימין נתניהו. אין לו דרך, אין לו כיוון, האשים דגן. הוא אינו מטפל בבעיה הפלסטינית, אף על פי שראשי ארגוני הביטחון דוחפים אותו לעשות כך, וזו תתפוצץ לו בפנים. הסדרה, אגב, צולמה ונערכה הרבה לפני טבח 7 באוקטובר (דגן נפטר ב־2016), ונבואת הזעם של דגן התגשמה במלואה.
הסדרה “דגן: המלחמה האחרונה" מונה חמישה פרקים בני שעה כל אחד - אורך יוצא דופן על אישיות שאינה ממנהיגיה העליונים של המדינה. ואף על פי כן הצפייה בסדרה חולפת בלי להרגיש כמעט, כבינג' מתח עלילתי. הצופה אינו יודע מהן דעותיו הפוליטיות, ודגן אינו חושף אותן. הביקורת החריפה שלו היא על אופן ניהול המדינה, ורק צריך להסתכל סביב כדי לראות עד כמה האיש הזה צדק. אם יש עוד מאיר דגן בסביבה, יהיה משמח אם יופיע מיד.