רגע של גילוי נאות: לכתבה הזאת הייתה אמורה להיות כותרת אחרת. האמת, קצת יותר מסורבלת. אלמלא חשיפתי הראשונה לנוסחת יודקובסקי, שמעודדת בבסיסה כתיבה פשוטה, לפרופסור, לספר ולאמא בה בעת, כנראה שהיא הייתה מונחת כאן לפניכם. מזל שהסדרה הדוקומנטרית "המו"לים" בת חמישה הפרקים העניקה לי את פנינת הידע הזאת תחת שרשרת ארוכה יותר של פנינים וגילויים נוספים.
"המו"לים", פרי יצירתם של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי ששודר ב"כאן 11", הוא לא אחר מאשר בית ספר לעיתונות. בעוד התאוריה היבשה של מהי תקשורת מנסה לצייר לנו קווי מתאר חופשיים וליברליים של כל המחזיק בדעה מוצקה שווה לכל יכול, המסמך התיעודי המרתק והחשוב כל כך שלפנינו מוכיח אחרת. שלא תטעו, אין בו הרבה חידושים למי שנכח פה בעשרים שנה האחרונות או לבוגרי קורסי חובה בסיסיים בחוג לתקשורת בשנה א. ועדיין, היכולת יוצאת הדופן של "המו"לים" לקחת סיפורים עסיסיים מהיסטוריית העיתונות הישראלית ולהפוך אותם בין מיצגי המכתבים, התכתובות והעדויות לטלנובלה של ממש, לא יכולה לעבור בשקט.
סדרת הדוקו הזו מתמקדת בפרשיות שטלטלו מדינה שלמה, שבסיסן עומדות תחרות יצרית ומלחמות אגו מעורבבות בשיכרון כוח וכסף גדול. יש אולי שיעקמו עין ויגדירו זאת כמחויבות משפחתית למפעל חיים העובר מדור לדור. כך או כך, המתחרות הגדולות כאן הן "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ואיתן "פרשת האזנות הסתר". בהמשך מצטרפת אליהן גם "הארץ", שהחזיקה בתחילתה את רשת המקומונים "שוקן", והמתחרה החינמית "ישראל היום" עם "תיק 2000". הכל מוגש תחת הקומבינה ומערכת היחסים הידועה של הון-שלטון-עיתון, שהפכה כבר לסיסמה, אך עם היסטוריה ארוכה ופתלתלה ששווה ריענון לזיכרון עם השמות הגדולים: יהודה, נח ונוני מוזס, עופר נמרודי, עזריאל קרליבך, דב יודקובסקי ואיך לא - גם בנימין נתניהו. בראיונות עם עיתונאי ובכירי שתי מערכות העיתונים בימי שיאם, עובדי משטרה, חוקרים פרטיים ומעורבים רלוונטיים נוספים, הסיפורים האלה מצליחים לעורר תדהמה מחדש, כאילו סופרו זה עתה לראשונה.
אך גם למי שמצוי במרביתם של הפרטים, יתגלה חומר מעניין וחדיש. עדותו של רפי פרידן, בעל משרד החקירות "אגם", שפעל עבור עופר נמרודי, מו"ל "מעריב" דאז, מעניקה לצופה זווית הסתכלות חדשה על כל העניין עם ציטוטים ואנקדוטות מפתיעות. כך גם סיפורה של עיתונאית "ידיעות אחרונות", יואלה הר שפי, על השתקת המקרה של שליחת קבלני האגרופים על ידי הקבלן גיגי פרס, אחיו של שמעון פרס, כחלק מהענקת סיקור אוהד לו. או למשל סיפורו של בני ברק על גניזת סקופ בלעדי על אחד מהבנקים הגדולים בישראל בגין הלוואה שהעניק הבנק למערכת העיתון. ואם תרצו ללכת רחוק יותר, תוכלו להגיע עד ימיו של יהודה מוזס, הבעלים הראשון של "ידיעות אחרונות", שבאובדו את רישיון ההוצאה, לקח רישיון מפלוני-אלמוני בשדרות רוטשילד תמורת הבטחת ג'וב עסיסי של כתב תיאטרלי ומוסיקלי בעיתון. זאת ועוד ועוד מעשיות אמת שעונות כולן למילה: "הזיה", מתגלות בסדרה הזאת.
ולא, זאת לא חגיגת צ'יזבטים מפוארת של רכילות גרידא. נכון, במבט ראשוני ניתן יהיה לחשוב שמה שמחזיק את כל הפרויקט הזה הוא רכילות זולה משכבר הימים וצורך סקרנות עז, אך כישרונם של אסנהיים וטוקטלי מביא לסטייה מהמחוזות הללו. השניים הללו משמרים בדייקנות ובמקצועיות הכה אופיינית להם את הערך המוסף מהמפעל הזה, שהוא עיצוב פני החברה הישראלית כולה. במה שהתחיל בענף התקשורתי, בנייר שחור על גבי לבן (ובהמשך גם צבעוני), אל מה שחדר לפוליטיקה ולהנהגה ומשם לחיים של כולנו.
אמנם בארבעת פרקיה עוברת "המו"לים" בשבילי העבר, אך בפרק האחרון היא גם נוגעת בעיתונות המודפסת בעתיד, ובשאלה האם בכלל תתקיים. וגם כאן, התשובות שמסופקות על ידי ותיקי המקצוע ודור העתיד של משפחות המו"לים הגדולים מוליכות אל הלא צפוי. תיאר זאת יפה העיתונאי אמנון אברמוביץ', שכבר הספיק להיות מזוהה עבור רובנו דווקא עם מסך ערוץ 12. "מה קרה לנוני מוזס? הנייר נגמר. פעם היה שיר, שכבר היום לא יושר: 'שבת בבוקר, יום יפה. אמא שותה המון קפה, ואבא קורא המון עיתון'. זה נגמר, אבא כבר לא קורה המון עיתון, אבא כבר מסתכל בטלפון". ומי שריכז את האקסיומה הזאת בקיצור נמרץ ומדויק היה נמרוד ניר, בנו של נוח מוזס: "'ידיעות אחרונות' ילך לאן שכל העיתונים הולכים, למוות".
"המו"לים" מצליחה לעורר מחשבות והרהורים על העבר, ההווה והעתיד של התקשורת הישראלית ועמודי התווך שלה, על הידע והמידע שאנו צוברים ועל קרבות המצפון והתהילה של אז. האם כל זה היה שווה את זה? האם המחירים האישיים של אנשי הענק, שגברו יותר מפעם אחת על המחיר הכלכלי, שווים את כל שרשרת המאורעות שעברו? במקרה הזה, לאלוהים פתרונים. אבל מה שבטוח הוא שאת "המו"לים" אסור לפספס.