זאת הייתה שנה איומה לכל הדעות: המלחמה רחוקה מסיום, ונכון לכתיבת שורות אלה 100 חטופים וחטופות עדיין לא חזרו לביתם מבוקר השבת השחורה ב־7 באוקטובר. אבל זו הייתה גם שנה של תקווה, שנה של כמיהה לחיים פשוטים יותר, ואיך לא – שנה של אקספיזם מתי שאפשר. והיה לנו הרבה ממנו. אז מהן הסדרות שעשו לנו את השנה לנסבלת הרבה יותר? בואו וראו. תרתי משמע.
טהרן | Tehran
העונה השלישית של 'טהרן' אמנם רק החלה, אבל אין ספק שהיא כבר נכנסת לרשימת הסדרות הטובות של השנה. ולא בכדי. דרמת הריגול זוכת פרס האמי המגוללת את פעולותיה של סוכנת המוסד תמר רביניאן (ניב סולטן המופלאה) רק הופכת לטובה יותר ויותר בכל פרק שעובר, ומוסיפה לטלוויזיה הישראלית המשובחת הרבה מאוד כבוד.
'טהרן' מצליחה להיות כל כך טובה ומדויקת, ולהציג לישראלים, אולי בראשונה, כיצד נראה עולמם של האיראנים שכן רוצים חיים טובים עבור עצמם. יש שם הכל - שליחות, וכאב, ואהבה, ופטריוטיות, וזיכרונות, ובעיקר המון אנושיות, גם של הצד השני בקרב בכירי משמרות המהפכה, שכולם עד כה נצבעו עבורנו בצבע אחד והרגישו לנו כמו דמונים ללא עוררין.
סולטן, ולצדה לירז צ'רכי בעונה הראשונה, שון טאוב, שרבין אלנבי, גלן קלוז בעונה השנייה ויו לורי בנוכחית, בניצוחו של הבמאי דני סירקין, הצליחו להחזיר עטרה ליושנה ולהביא אל המסך סדרה שלא מתחרה באף סדרה אחרת. בייחוד בימים בהם יש כל כך הרבה רפליקות לכל דבר.
וכן, 'טהרן' גרמה לי להתאהב בשפה הפרסית למרות שמעולם לא הייתה חלק משורשיי. תודה על היצירה האינטליגנטית הזו, ועל היצירה האינטליגנטית עוד יותר. גילוי נאות: כשקורה משהו באיראן, קודם כל אחשוב על תמר ופראז הרבה לפני שאגיע למציאות הנוכחית. ואני חושבת שזאת הוכחה לכל מה שכתבתי.
לביקורת המלאה
האחיות המוצלחות שלי: הודו
יותר מדי שנים חיכיתי לעונה הרביעית של 'האחיות המוצלחות שלי'. בעונה הראשונה הייתי אי שם אחרי השחרור מהצבא, מרגישה שנטלי (נלי תגר), הצעירה הקלולס וחסרת האחריות, האחות האמצעית למור (טס השילוני) ואורית (דנה אברהם סמו) מדברת מתוכי. מאז עברו מים בנהר, התבגרתי קצת, אני מקווה, אבל האחיות נשאר בית עבורי. וזה גם לא הולך להשתנות.
העונה השלישית נגמרה כשמור חסכה כסף לטיול הגדול, ולאחר שחברה דפקה לה ברז החליטה לטוס להודו. במטוס היא תפגוש את ליזו (עדי חבשוש), ותבין שזה בדיוק מה שהיא רצתה. נטלי בדיוק התחילה מערכת יחסים רצינית ועלתה על הגל, וגם אורית הגשימה את רצונה הכמוס והפכה לאם לילד לצד קארן, אחרי שיצאה מהארון כמובן. ונקודה על רוני המפקד (גל תורן), שפחדתי שלא ישתתף בעונה כי מור כבר משוחררת: הוא מגיע, עם מדי קבע, והוא מדהים כרגיל.
בעונה הרביעית מור וליזו בהודו, מבינות שמה שיש לעשות שם זה לצרוך שלל חומרים מאלחשים, לאכול, ולנוח. וחוזר חלילה. ולמור נמאס. אז היא יוצאת למסע בדרך למסיבה על חוף, ובמקרה פוגשת מתחת לגסט האוס את שלומי, (אורי רוסו שהוא גם מוזיקאי מוכשר בחסד עליון), האקס של נטלי, סטלן שהגשים את החלום האמריקאי של הודו. אתם לא טועים: נטלי תגיע להודו ותוכיח שהיא מעולם לא השתנה. רק קצת.
הסדרה נוצרה על ידי נועה ארנברג וגלית חוגי בבימויו של גורי אלפי. וטביעת היד שלהם מורגשת לכל אורך הסצנות. בשילוב של קאסט מדהים בכישרונו, הסדרה היא ללא ספק קאלט שיישאר רלוונטי עוד שנים רבות, והיא אהובה עליי במיוחד לא רק השנה, אבל במיוחד כשהעונה האחרונה הגיעה כשכל כך היינו צריכים אותה.
לביקורת המלאה
הצבי
קשה לי לתאר בבהירות מה קרה לי כשנגליתי לראשונה לסדרה הזו, המגוללת את חייו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה בירושלים של שנת 1885. הימים ימי התקופה העות'מאנית, החזון הוא, כמו תמיד, ארץ ישראל, ובתווך - משפחת ציפיס המתיישבת בבירה.
ההורים אריה (ולדימיר פרידמן) וחיה (מיכל שטמלר) משתלבים איכשהו בצביון הישראלי המתחדש, ושלושת בנותיהם פרומה (סוזנה פפיאן), סוניה (פולינה ויטורגן) ואיטה (נטע רוט) עדיין דוברות את שפת האם שלהם באין מפריע. ואז פרומה, בחורה צעירה ואידאליסטית, מתחילה לעבוד במערכת עיתון 'הצבי' לצד בן יהודה (אור בן מלך) והופכת לחלק בלתי נפרד מחייו של בן יהודה, מחייה של השפה העברית, ובינינו, גם מחיינו שלנו.
החיבור החד פעמי הזה בין האותנטיות של פעם ליכולת לדבר גם לאנשים שמעולם לא ידעו יותר הוא משהו שלא ראיתי, בייחוד לא חמש דקות לתוך הפרק הראשון, שמרגיש נוח כאילו אנחנו מכירים את הדמויות כבר שנים. בריאיון שערכתי עם יוצרת הסדרה קרן מרגלית, היא הודתה שהסדרה הייתה הימור. וזה אכן הימור לקחת סיפור עתיק יומין ולהפיח בו חיים בדיוק בלתי מתפשר. זה היה הימור מוצלח מאין כמוהו.
לביקורת המלאה
אייל קטן | Baby Reindeer
אין ספק שאחת הסדרות שלא הפסיקו לדבר עליהן במהלך השנה החולפת היא 'אייל קטן', מותחן קומי בריטי אפוף קרינג' המבוסס על סיפור אמיתי ומצמרר עוד יותר. אני מניחה שצפיתם, אבל למקרה שלא, תכירו את מרתה (ג'סיקה גאנינג), סטוקרית מקצועית שהופכת את חייו של דוני (ריצ'רד גאד) לסיוט עלי אדמות. ולמרות שכל פרק עשה לכל אחד מאיתנו צמרמורת מעיקה בגב, היא בהחלט הצליחה לגרום לנו לרצות לצפות בה מההתחלה ועד הסוף.
ובימים בהם המציאות עולה על כל דמיון, בספטמבר האחרון פורסם כי פיונה הארווי, שטענה כי היא האישה העומדת מאחורי דמות הסטוקרית, תבעה את נטפליקס בגין לשון הרע, זאת מאחר כי לדבריה לא הורשעה בהטרדה ולא נשלחה למאסר בניגוד למתואר בסדרה. כך או כך, דיברנו על 'אייל קטן', פחדנו מ'אייל קטן', ובעיקר הסתכלנו יותר מפעם אחת מהחלון לוודא שלא עוקבים אחרינו. וזה אומר הכל.
לביקורת המלאה
הדיפלומטית | The Diplomat
במציאות בה כל מה שחיפשנו השנה היה מזור למחשבותינו הטרופות, הייתה סדרה אחרת שלאו דווקא הרחיקה אותי מהן, אבל הפכה את השהות בקלחת הפוליטית לנסבלת הרבה יותר מהצפוי. 'הדיפלומטית', סדרה אמריקאית שהעונה הראשונה שלה נחשפה לאוויר העולם בכלל ב־2023, לא זכתה ליותר מדי יחסי ציבור, וחבל.
בתפריט: קייט ויילר (קרי ראסל), שגרירת ארצות הברית הנכנסת בבריטניה, שפותחת את הקדנציה באינספור משברים בינלאומיים שעליה לפתור. היא צריכה לעשות את זה בזמן שהיא מסתגלת להיותה דמות ציבורית, להתרגל למדינה החדשה שהפכה לבית, ולהצליח לשקם את מערכת היחסים המדשדשת עם בעלה הדיפלומט.
השנה עלתה העונה השנייה של הסדרה, וזה רק משתבח ומסתבך באותה נשימה. ורגע לפני שחרור העונה השנייה, חודשה הסדרה הנהדרת מבין נטפליקס לעונה השלישית. מאחר ואני לא בטוחה שהספקתם לצפות בה, כאמור מחוסר לא מובן ביחסי ציבור בישראל, סיכום השנה הוא הזדמנות מצוינת להשלים אותה לפני 2025. צאו לדרך.
לביקורת המלאה
מוקד 11
ב'מוקד 11' נתקלתי במקרה בעוד זפזופ חטוף בין הערוצים. אני מודה שלא הבנתי ברגע הראשון במה אני צופה. האם זו פרודיה, סדרה מבוימת או משהו באמצע. שנייה לתוך אחד הפרקים היה לי ברור שזו פנינה מלוטשת להפליא, ואיזה כיף שזכינו בה, ובליהוק הנ"ל.
אברהם טל, אורלי זילברשץ, ריטה, נורית גפן, דורין אטיאס, שי אביבי, אנה ארונוב, יגאל גואטה, מאיה בצלאל עסיס, ליאור דיין, נעמי לבוב, הראל סקעת, אסתר רדא. חבורה של מוכשרים ומוכשרות שלראשונה שמענו גם צד אחר שלהם שלא שומעים בדרך כלל בראיונות, בעודם מסייעים למתקשרים שמבקשים עצה בנוגע לדבר מה הנוגע לחייהם האישיים.
בעילום שם או בזהות גלויה, ניסו כל אחד לתת עצה טובה, להצחיק כשזה מתאים, לבכות ביחד עם המצלצלים האמיצים. חשבתי שזה ידכדך אותי בתקופה מדכדכת ממילא, אבל זה נטע בי המון תקווה להמשך. צרת רבים היא באמת חצי נחמה, והסדרה הכה רגישה הזו התאימה לתקופה כמו כפפה ליד חרף העובדה שצולמה לפניה המלחמה.
לא שותקת | Raising Voices
ועוד סדרה שמוכיחה שהעולם כן הולך למקום טוב יותר, למרות הכל, ויש המון מההכל הזה שמפריע לנו לחשוב כך. אלמה היא נערה בת 17, שמדווחת על תקיפה מינית שקרתה בתיכון היא לומדת. ואז מתחיל הסיפור הידוע של בדיקת הנושא, וחקירה, והרבה מאוד קשרים בחייה שסופגים מכה אנושה אך הכרחית.
2024 הביאה איתה המון דברים רעים. באמת. אבל לצד הכל, ישראל של 2024 משתדלת לא להשאיר יותר סיפורים כאלה בצד הדרך. היא מחבקת את הקורבנות, ודואגת להביא את אור השמש כמה שיותר קרוב לחושך שנשמר במשך שנים. 'לא שותקת' היא הזדמנות לראות מה קורה כשמצליחים לעשות שינוי לא רק בחיים שלך, ולהוות דוגמה לעוד כל כך הרבה סביבך. אסור לשתוק. אף פעם.
לביקורת המלאה
ריפלי | Ripley
הסדרה "ריפלי", שעלתה לנטפליקס בחודש אפריל, היא עיבוד מרשים לספרה של פטרישיה הייסמית' "הכישרון של מר ריפלי". היוצר סטיבן זאיליאן ("רשימת שינדלר" ו"ליל האירוע") מביא לחיים את עולמו הקודר של טום ריפלי בסדרה בת שמונה פרקים, המשלבת מתח פסיכולוגי, דרמה ואווירה נוארית מהפנטת שקטפה ארבעה פרסי אמי, בין היתר בקטגוריות הבימוי והצילום.
במרכז הסדרה עומד אנדרו סקוט (הכומר הלוהט מהסדרה "פליבג") בתפקיד ריפלי, נוכל קטן מניו יורק שנשלח לאיטליה כדי לשכנע את בנו המורד של איל הון אמריקאי לשוב הביתה. מה שמתחיל כמשימה פשוטה הופך במהרה למסע מסחרר של זהויות גנובות, תשוקות אפלות ופשעים מזעזעים.
"ריפלי" אינה סדרה קלה לצפייה. היא דורשת מהצופים להתמודד עם שאלות מוסריות מטרידות ולהיכנס לראשו של אדם המסוגל למעשים נוראיים. אולם בזכות תצוגת משחק אדירה של סקוט, היא מצליחה למגנט את הצופה לכל אורכה. עבור חובבי מותחנים פסיכולוגיים, ”ריפלי“ היא חוויה שלא כדאי להחמיץ.
לביקורת המלאה
התן | The Jackal
מאז ימי הזוהר של "המשרד" ו"בית הקלפים“ המקוריים, נדמה שסדרות הטלוויזיה הבריטיות איבדו מעט מהברק שלהן. אבל "התן" (The Day of the Jackal), העיבוד החדש לרב-המכר המיתולוגי של פרדריק פורסיית' מ-1971, מוכיח שבריטניה עדיין יודעת לייצר מותחנים מלוטשים ומתוחכמים.
הספר המקורי, שעובד לסרט מצליח ב-1973 בכיכובו של אדוארד פוקס, עסק במתנקש מסתורי שנשכר להתנקש בנשיא צרפת שארל דה-גול. בגרסה המודרנית, הסיפור עובר טרנספורמציה לעידן הדיגיטלי. במקום דה-גול, המטרה היא איל טכנולוגיה שמפתח אפליקציה שתחשוף את כל העסקאות הפיננסיות בעולם - איום ממשי על האליטות הכלכליות.
בדומה לסדרה "ריפלי", "התן" היא גם דוגמה מצוינת לאיך עושים רימייק חכם ורלוונטי. היא שומרת על הליבה המרתקת של המקור תוך שהיא מעדכנת אותו לזמננו באופן משכנע. הביצוע של אדי רדמיין שונה שנות אור מזה של קודמו בתפקיד, ברוס וויליס, אך מוכיח שגם "בייבי פייס" יכול להיכנס לנעלי התן. קל להתפתות לגלילה באייפון בצפייה ביתית, אבל "התן" היא מהסדרות שדורשות ומצדיקות את מלוא תשומת הלב שלכם.
לביקורת המלאה
דגן: המלחמה האחרונה
בסדרה "דגן: המלחמה האחרונה", מגולל היוצר דרור מורה את סיפורו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, דרך ראיונות עומק נדירים שצולמו בשנתו האחרונה. מדובר ביצירה חשובה, שמספקת תזכורת חיונית לערך המנהיגות האחראית והמפוכחת, כזו שמשלבת תעוזה מבצעית עם ראייה מדינית רחבה. דגן מצטייר כאן כמי שהבין לעומק את המחיר של הכוח, ואת החובה להשתמש בו בתבונה "אך ורק כאשר אין ברירה אחרת", לדבריו.
בתקופה שבה השיח הציבורי נוטה לקיצוניות, דמותו של דגן מציעה מודל מורכב יותר - של פטריוטיות ביקורתית, של אומץ שאינו מתבטא רק בשדה הקרב אלא גם ביכולת להשמיע אמיתות לא נוחות. "לצערי הרב, היום, אין לנו מנהיגות מאחדת, בעיניי, אלא יש לנו מנהיגות שצומחת ומתפתחת על רקע השסעים בתוך העם היהודי", נשמע דגן אומר/חוזה.
הסדרה של מורה מצליחה להנציח לא רק את סיפור חייו של דגן, אלא גם את המורשת החשובה שהותיר - תזכורת לכך שעוצמתה האמיתית של ישראל לנצח תהיה טמונה ביכולתה לשלב בחוכמה בין כוח לתבונה מדינית. דבריו של דגן על "הצבת יעדים אסטרטגיים ברורים" מהדהדים ומצמררים היום ביתר שאת, ומספקים תובנה חיונית שראוי שתנחה את מקבלי ההחלטות בקואליציה גם בימינו אנו.
לביקורת המלאה
ברלין בלוז
יונה הוא נגן אבוב שמקבל הזדמנות חד פעמית להצטרף לנגן בתזמורת ברילינאית. אשתו, טליה, היא סופרת ויכולה ״לעבוד מכל מקום״, על פי דבריה. יחד עם הבת שלהם רני, המשפחה עושה את צעדיה הראשונים בבירה האירופאית. יונה וטליה חווים את המעבר בדרכים אחרות לחלוטין.
בעוד שיונה עושה נסיונות להשתלב בחברה הגרמנית ובעבודה החדשה, טליה מרגישה כאילו היא נמצאת בחופשה כפויה במדינה שהיא לא מצליחה להתמצא בה. אבל גם ליונה לא חסרות בעיות. הוא נאלץ להתמודד עם אנטישמיות מוסוות בתזמורת והעול שמגיע עם מעמד משפחתי בשם ״דור שני לשואה״ בדמות אמא שכועסת על המעבר אל האויב.
ההתמודדויות של יונה וטליה הן שונות, אבל הן מחזירות אותנו לבסיס המאבק האינסופי בין הזהות האישית לבין הזהות הלאומית. בין הרצון להגשים את עצמך לבין לתהות ״מה זו הגשמה בכלל?״. משעשע וכואב לצפות מהצד איך נראה געגוע אל מדינה בוערת שאנחנו חיים בה ברגע זה ממש. איך הולך הפתגם הסיני העתיק? אנטישמיות היא חלק מהפרס שמקבלים על הצלחתך כיהודי.