"בקו האש", כאן 11, מכאן 33, מוצ"ש, 21.12: שלא תהיה לכם טעות. שיטפון מעשי הרצח בחברה הערבית הוא תולדה של הזנחה מרושעת ומזלזלת של רשויות החוק במדינה. אפשר להזכיר בטיעונים לגזר הדין נקודות לא לגמרי שגויות, אלא שכל אלה הם מה שנקרא בקטנה.

אם בפתח תקווה למשל היה מתרחש גל רציחות דומה לזה שבאום אל־פחם למשל, וברחובות היו האמבולנסים אוספים עשרות גוויות נרצחים, התקשורת הייתה מרימה את הארץ בצרחות, הכנסת הייתה רועדת, האופוזיציה הייתה מגישה הצעת אי־אמון, גדודי משטרה, משמר גבול, יס"מ, מג"ב ושב"כ היו שוטפים את הרחובות, וגם לסיכולים ממוקדים היו מגיעים, עד שהשלום והשלווה היו שבים לאם המושבות.

וכל זה אינו מתקיים בחברה הערבית. כי הם, למה נעמיד פנים, החברה הערבית. אזרחים שווי זכויות בטיח, בשליכט, בפחחות, ורק כשהם חוזרים הביתה מהעבודה הם צריכים לרוץ בזיגזג כדי שלא יפגעו בהם כדורים. אין טעם לכתוב כאן כמה מהם לא הצליחו לברוח מהכדורים מתחילת השנה, כי עד שכתבה זו תתפרסם, אפשר להיות בטוחים שהמספר יגדל.

הסרט “בקו האש", ששודר במוצאי שבת בכאן 11 ובמכאן 33, הוא סיפור על אזרחים טובים, אנשי משפחה ועמל, לא מצידו הלא הנכון של החוק, שבני משפחתם, בנים, אחיינים, לא חזרו הביתה אחרי עסקת סמים, אלא סתם חזרו מיום עבודה, סתם היו קרובים ממעגל רביעי של מישהו מסוכסך עם מישהו, ו"זכו" לספוג “סתם ככה", כמו שמקונן בדמעות אחד המרואיינים, את המנה הרצחנית ולהצטרף למניין המאות שנרצחו מתחילת השנה.

“בקו האש" הוא סרט פשוט. אפילו פשוט מדי. משתתפיו - קרובי משפחה ברמות שונות של נרצחים - מתיישבים מול המצלמה בזה אחר זה ומתארים את אירועי הרצח ואת תחושות האובדן. המצלמה, באפקט צילומי חסר תועלת, מדלגת לזירת הרצח לכמה שניות וחוזרת לאולפן. כאב המצולמים אותנטי ומכמיר לב, אך המצולמים מאופקים. הם בולעים את הדמעות ואת הצעקה. אין התפתחות. אין השלב הבא.

אין שוטטות ברחובות רהט ושיחה עם רעול פנים שיפרש לצופה כיצד עולם הפשע המקומי מתיר לעצמו לנהוג כך כלפי אחיו. אין ריאיון עם שוטר או איש שב"כ שיתאר את האש הבוערת בעמקי השטח. באופן פרדוקסלי נוהג הסרט כפי שנוהג הממסד הישראלי כלפי המגזר הערבי - רוצחים אותנו, הוא אומר, וזה עצוב, אבל אין צורך להסביר למה.

זה מה שחסר בסרט “בקו האש". הוא לא ייקח את המגזר הערבי סנטימטר בודד קדימה בדרכו לחיים שפויים. הנה רעיון שכן יכול להועיל: שכפר־כפר, עיר־עיר, יעברו בתורם יום בשבוע לשבת על כבישי חברון ליד הבית של שר המשילות והמכת"זיות איתמר בן גביר. בתוך שלושה ימים נפתרת בעיית הפשיעה במגזר.