ל"משחק הדיונון" נחשפנו אי שם בשנת 2021. עוד הייתה קורונה, ועדיין לא ידענו שהחיים במדינת ישראל הולכים להשתנות מן הקצה אל הקצה. ואז הגיעה אותה סדרה קוריאנית, חדשנית לזמנה, וטרפה את העולם. ליטרלי.
משחק מזעזע שנראה כמו "משחקי הרעב" על סטרואידים, כשאנשים שאינם חלק אינטגרלי מהחברה בלשון המעטה מתחרים על 120 מיליון שקל בערך. אם הם נפסלים, הם כמובן יוצאים מהמשחק ומהחיים. ככה פשוט.
לקח לי זמן להתחבר לסדרה. היא אכזרית ומעניקה מבט מפוקח לקרבות התחתית, שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד. בעיקר לא במדינות עם מעמד עליון רחב ומשומן היטב. "בקומה ה־50 לא שומעים את המרתף," כתב פעם טונה בשיר "מרפקים". וזה בדיוק זה.
אבל קרה משהו, ומצאתי את עצמי צופה בכל העונה, ועוד מרגישה שכן בא לי עוד. אם תשאלו את חוג חבריי, הם ודאי יאמרו שמדובר בטעות סטטיסטית, כי סדרה כזו מעולם לא עברה את מסרקות הברזל שלי, אבל יש הפתעות בחיים.
אתמול עלתה העונה השנייה אחרי כשלוש שנים של המתנה דרוכה. הפעם פגשנו שוב את סונג ג'י-הון, הזוכה במשחק הקודם, שבמקום לשקם את החיים שלו בוחר להתחקות אחר התורם שמשסה אנשים אלה ואלה בשביל בצע כסף. שלהם. והוא גם עומד על כך שהמשחק הזה ייעלם מהעולם.
אהבתי את הקו העלילתי ואת הניסיון לעשות מן "החטא ועונשו" בוורסיה הרבה פחות מערבית, אבל – וזה אבל גדול – העונה הראשונה מזכירה מעט יותר מדי את השנייה.
המטרות אחרות, המיקוד שונה, הדמות של ג'י-הון בהחלט עוברת תהליך, ובאותה נשימה הפריימים זהים. השלבים שוב מתרחשים אל מול עינינו, רק שהם עוד יותר אכזריים ממה שכבר ראינו.
גילוי נאות: אני לא יודעת למה ציפיתי בעונה השנייה של "משחק הדיונון". אני אפילו לא יודעת מה הייתי מבקשת כדי לומר שזה סגר לי את הפינה באופן מושלם. מה שבטוח – זה לא בדיוק מה שייחלנו לו. וכן, רמת הקרינג' עולה. אנא שקלו בכובד ראש.