"בואו לאכול איתי" כבר הצליחה להיכנס לז'אנר ריאליטי האוכל ולעשות בו מהפכה. מצד אחד התענגות על מטעמים שגולשים לעמק החך (פעם יותר ופעם ממש לא), כמקובל וכאופייני לז'אנר, ומצד שני כניסה למטבח הביתי של כל מתמודד, מה שהופך את כל המוחצנות של פולחן האוכל הזה למיצג אינטימי ורגיש שפותח שיח בעל סוגיות עמוקות בין המשתתפים. ובקיצור, דוקו-ריאליטי חד פעמי ומשובח.
אחרי 8 עונות ועוד סשן ספיישל מיוחד, התוכנית נוחתת שוב על מסכי התאגיד, והפעם בערוץ "מכאן 33" בערבית עם השם "תפדלו על עשא" (בתרגום חופשי: "בואו לארוחת ערב"). אם מאז ה-7 באוקטובר 2023, השפה הערבית כבר הצליחה להיות מקוטלגת אצל חלק מאיתנו בתור שפת המחבלים, דווקא בפורמט של הדוקו-ריאליטי הנוכחי, משבר השפה מצליח להישבר ולעשות תיקון ראוי לציון.
וכמו בשאר העונות של "בואו לאכול איתי", כשהאוכל בא על הצלחת, איתו באות גם לא פעם האגרסיות, הכעסים וכל מה שהמתמודדים מתקשים לשמור בבטן. וכשזה בערבית- מדובר בספקטרום רגשות מג'נוני על 200. האקסטזה הזאת, למרבה המזל, לא נגררת לוויכוחי ריאליטי רדודים ושטחיים, אלא מעלה בקול, עם גודש מכובד של חוצפה, את הנושאים הכי רגישים, ובעיקר בחברה הערבית, החל מחלום אימהות בגיל מאוחר ועד לזהות להט"בית. היו פעמים שהשיח עבר במהרה לנושאי דת עמוקים ומחכימים, כמו מעמד הגבר והאישה באסלאם. הכל כמובן תחת המאבק המתמיד שבין חדשנות וקדמה לבין דבקות למסורת ולאורח השמרני, מה שבהחלט מעלה את הרף של התוכנית מנה אחת אפיים.
מגוון הגילאים והאנשים נשמר כיאות, והשיח, כאמור, מצוי תחת רף גבוה שמותיר עניין וסקרנות. לא ברור אם זה בעוכרי הז'אנר, אך לעיתים ישנה תחושה שהאוכל נהיה רחוק מלהיות האישיו פה, ואת מקומו תופס השיח התרבותי ברוח סטייל של מזרח-תיכון חדש. משהו שבעזרת עוד מאמץ אחד קטן יכל להיות מוגדר כסדרה בפני עצמה, ולהיכנס לתוך אוקיינוס התכנים של "נטפליקס" בתור סדרה קלילה ולא מחייבת. בין אם זה אלמנט השפה ובין אם זאת המנטליות הכללית, בחלק מהארוחות והמפגשים, נראה כי האנשים הללו, זרים כביכול, הם בעצם בני משפחה שחווים אינטימיות משפחתית מחודשת. מה שהבליט זאת יותר מכל, בעיניי, היה הישיבה הראשונית והמקדימה בסלון, עוד לפני שניגשו לשולחן האוכל. ועדיין, כשהאוכל נשמר בקדמה, המתמודדים הצליחו להניב ולהכניס לתוך התפריט מנות יצירתיות, כמו למשל "קאפ קייקס כנאפה" שהעלה בי ישר חיוך וסקרנות, או מקלובה, שרק עצם הפיכתה בסיר על גבי השולחן היה נחשב לרגע מכונן בארוחה.
אך יש משוכה אחת שכל החבילה הים תיכונית הזאת לא הצליחה לעבור. מה שלא הצליח לחדור מתחת לפערי התרבויות הוא הווייס-אובר והקריינות המרחפת ברקע, מה שמצטייר עבורי כדובדבן שבקצפת. אם בגרסה המקורית היינו רגילים לפאנצ'ים הקומיים של שי אביבי (ובואו נודה על האמת: אי אפשר בלתם), ששדרגו את האווירה והלעיטו את הצופים, בערבית זה פחות עובד. אמנם אפשר לגחך מדי פעם על ההערות השנונות כחלק מתסריט הקריינות של ראזי נג'אר, אך לא באותה עוצמה וספונטניות כפי שקורה עם אביבי. משהו בתסריט הערביסטי הזה לפעמים גולש לנימה פילוסופית שמצריכה דקה נוספת של חשיבה ומעט הורסת את הצחוק והקלילות האוטומטיים, כמו למשל במשפט: "הדת היא אלוהית, אבל האפליה היא אנושית", כתגובה על סוגיית נישואים מעורבים שעלתה באחת הארוחות, או "אחלה מאמא (אמא)" שעשוי להישמע קצת זר ולא טבעי לאוזן הישראלית הטיפוסית. כן הצליחו להשתחל בקריינות הזו משפטים שמרפררים ומזכירים פתגמים בערבית מדוברת, כמו "הדפיקות בלב ירדו, והדפיקות בדלת עלו" שמתכתב מעט עם "אלוהים סוגר דלת ופותח דלתות".
בנוסף לקריינות המפוספסת, גם ההבדלים בין האזורים ברחבי הארץ (הגליל, נצרת והצפון, המשולש והמרכז) הולכים פה מעט לאיבוד. בקלות היה ניתן לחשוב שחלק מהקטעים שצולמו במרכז הם קטעים שבכלל צולמו אצל מתמודדים מהצפון או מהגליל, כך שהמיקום הגאוגרפי, שבפורמט בעברית משחק תפקיד חשוב שמיד מושך את מוקד תשומת הלב, יורד מסף הרלוונטיות במקרה הזה. מעבר לכך, אם נסתפק בסקירה כללית יותר של התוכנית, מדובר פה בעיבוד חדש, מפתיע ומשמח שמחזיר את השפה הערבית למקומותיה המסורתיים והסימפטיים יותר, היכן שהיא צריכה להיות מלכתחילה, במקום לעורר קונוטציות שליליות לאור הזירה המלחמתית מול שכנינו שחולקים את אותה השפה. משהו בסטייל המזרח תיכוני הזה, עם הדגש על הזהות הייחודית שנובעת מהסיפור האישי של כל אחד ואחת, מצליח לחדור ללב ולחולל בו "פאודה", אבל מהסוג הטוב שאולי פחות הורגלנו אליו מראש.