מלחמת חרבות ברזל, שעדיין פוקדת איתנו, העלתה לכותרות קשת רחבה של נושאים שהכתיבו לנו את סדר היום, והיה לנו ברור שעל כך וכך צריך לדבר. עסקת חטופים, ציר פילדלפי, הפסקת אש, החרמון הסורי ועוד ועוד ממיטב צירופים דומים לאלו כבר נכנסו לנו היטב לתוך הלקסיקון. אך כמו שבד"כ קורה, יש דברים שנשארים מחוץ לתחום או ליתר דיוק - מתחת לרדאר. הז'אנר הדוקומנטרי, האהוב עליי במיוחד, נוטה להצטיין בלמשות את האוצרות הגנוזים הללו מהמחשכים, ולתת להם את הספוטלייט המינימלי הראוי. וענייננו הפעם: יהדות אמריקה.
סדרת הדוקו החדשה של HOT8 "יהודי באמריקה", מאת היוצר נפתלי גליקסברג ("מדורת השבטים", שופטים בשר ודם"), מפנה זרקור לעבר אותם יהודי ארה"ב, קהילה לא קטנה שנמצאת בין הפטיש לסדן. מצד אחד, שייכות עמוקה לישראל, שהתעוררה והתחזקה בעיקר אחרי ניצחון 67', ומאידך תחושת הדרה וריחוק, בעיקר מקרב הזרם החרדי בישראל. על אחד האתגרים הגדולים של שמירת המתח הדואלי הזה, "כאן" לעומת "שם" - אפשר לסמן וי גדול, לפחות בפרקיה הראשונים של הסדרה.
גם הפקפוק ושאלות הזהות המוסריות שמובעות בקול רם עוברות באורח די חלק וישיר אל ראשו של הצופה, ואותי אף אילצו לעצור את אחד הפרקים באמצע, ולנסות לספק להרהורים ולסימני השאלה הללו חלקי תשובות. חלק מקטעי הארכיון שבסדרה בהחלט יוצאי דופן ומשלימים את התמונה הגדולה. בעיקר אלו שבשחור-לבן, כדוגמת אחדים שבהם שומעים את הילדים המקומיים מברכים את המורה או המנהל בעברית עם מבטא אמריקאי כבד. לעיתים גם אלו שצולמו בצבע מטביעים אפקט דומה, כמו ברגע המתקתק והמשעשע הזה שבו הנרי קיסינג'ר נשק ללחיה של גולדה מאיר, או בקטעים דרמטיים יותר שמילאו אצלי את חורי ההבנה והשליטה החלקית במלחמות שפרצו בין לבין ובשאר האירועים ההיסטוריים.
מרבית המשתתפים בפרויקט הזה מצליחים להצית ולהעביר את הייחוד הספציפי והאופייני של יהדות ארה"ב, ולשקף את הקונפליקט הקשה הזה בצורה אמינה. העובדה שרובם מתראיינים באנגלית או עדיין מחזיקים בשאריות מבטא תוך כדי דיבורם ודאי תורמת לכך, מה שגם צובע בדיעבד את הסדרה הזאת בגון אוניברסלי יותר שיוצא מגבולות הגזרה המקומיים, ממש כמו מפעל היהדות עצמו. זווית מרתקת במיוחד מוענקת בעיקר מצד הרבות הרפורמיות אנג'לה וורניק בוכדל ולורן לפידוס, שחושפות בעיניי קושי והתמודדות כפולה וראויות לפרק נפרד. גם האובססיה הציונית שחלק מהמרואיינים דבקו (ועדיין דבקים) בה לאורך השנים עוררה בעיניי פליאה, ובעיקר שמחה בלב שעוד ישנם כמותם. ומה שהתעלה על כולם הם רגעי ההודאה והווידוי (של יותר ממשתף אחד) על מקומו של הספק. על הבחירה להתנתק מדי פעם ולהישאר בתוך הבועה הנוחה של אמריקה, ועל קיומו של הייאוש שמוביל לעיתים לסף הפרישה מהברוך היהודי הכבד הזה, כי כן - גם להיות עולה חדש או משקיף מהצד זה לא כזה פשוט.
כן אומר שהמחצית הראשונה של פרק הבכורה נחוותה אצלי בדומה לשיעור היסטוריה, שלא תמיד קל לשמור בו על ריכוז מקסימלי, אך כשפרק הזמן הזה עובר וצוללים יותר פנימה, הקשב חוזר ומתחדד. ההנאה והחידושים בנושא הגיעו אליי יותר מצידם של רבני ורבות הקהילות, ופחות מהאושיות המקצועיות הבכירות. מקרה בוחן נפרד שמעשיר את הסדרה הזו הוא יוסי קליין הלוי, שהיה פעיל בתנועתו של מאיר כהנא, ומביא זווית ייחודית משלו בשל כך.
אז בעולם שבו אנשים שרדו כשעתיים וקצת של "אמיליה פרז" ואוטוטו גם כשלוש וחצי שעות של "הברוטליסט" שזכה בגלובוס הזהב, אפשרי בהחלט גם לשרוד חצי שעה קצת גמלונית ומסורבלת. אחרי יותר משנה של מלחמה בה הסתכלנו על עצמינו ועל פצעינו בעיקר מבפנים, הגיע הזמן שנספק הצצה קטנה ומבוקרת גם מבחוץ. זה נשמע רחוק, אבל הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו רגילים לחשוב. #כולנויהודים.
