דמיינו לרגע שאתם יושבים בבית קפה בניו יורק, מעלעלים ב"ניו יורקר" היוקרתי, ולפתע נתקלים בכתבה על... ינון מגל. כן, אותו ינון מגל שאתם מכירים מהמסך. מה חושבים עליו שם, בעיר הגדולה? ובכן, הכתבה של רות מרגלית, ישראלית שחיה וכותבת בניו יורק, מציירת תמונה מרתקת ומטרידה כאחד.
מרגלית מכנה את מגל "טאקר קרלסון הישראלי" - השוואה שאומרת הכל למי שמכיר את הנוף התקשורתי האמריקאי. בדיוק כמו קרלסון בפוקס ניוז, מגל מצטייר כדמות מפתח בהפצת מסרים ימניים קיצוניים ובתמיכה בלתי מסויגת במנהיג - במקרה שלנו, נתניהו. תוכניתו "הפטריוטים" מתוארת כזירת קרב יומית, שבה מתכנסים אנשי ימין קיצוני, לאומנים לשעבר ליברלים, ופוליטיקאים מהליכוד כדי להגן על נתניהו ולתקוף את מבקריו.
מעניין לציין שמרגלית מביאה תיאור מפתיע של סגנון ההתנהלות של מגל ועמיתיו. לפי אחד המרואיינים בכתבה, חוקר מהתוכנית "עובדה", ההתנהגות שלהם מזכירה "בריונים בחדר הלבשה" - תיאור המעלה תהיות על האווירה הבעייתית שבתוכנית, ועל הטון שמגל מוביל בשיח הציבורי.
אבל מה הביא את מגל למעמד הזה? לשם כך, מרגלית פונה לעברו של מגל. כידוע, מגל, בדומה לנתניהו, שירת בסיירת מטכ"ל. אלא שבניגוד לתדמיתו הנוכחית, חברו ליחידה מתאר את מגל כמופנם ומהוסס. "הוא היה ההפך הגמור ממי שהוא היום", מספר אותו חבר. מעניין לחשוב איך אותו חייל מהוסס הפך לדמות התקשורתית הפרובוקטיבית שאנחנו מכירים היום.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות<<
כפי שקוראים ישראלים שצפו בתוכניות על חייו של מגל - למשל בראיון עם רוני קובן לפני 10 חודשים - יודעים, נקודת המפנה בחייו של מגל קרתה ב-1995. אחרי השחרור מהצבא, הוא יצא למסע בהודו - "הקלישאה של הישראלי שמחפש את עצמו", כדבריו. אבל במקום להפוך להיפי, מגל חווה התעוררות דתית שהעמיקה את השקפת עולמו הימנית.
מרגלית מתארת את סגנונו של מגל כפרובוקטיבי ומתריס, ומביאה דוגמאות לאמירות קיצוניות שלו ושל אורחיו. למשל, כשנשאל על אזרחים חפים מפשע בעזה, מגל משיב: "מה זה חף מפשע? אני חושב שכולם רוצים להכחיד אותנו". אמירות כאלה, לצד קריאות ל"השמדה" ו"הרעבה" של אוכלוסייה אזרחית, הובילו אפילו להגשת תלונה ליועץ המשפטי לממשלה.
מה שמטריד במיוחד את כותבת הכתבה הוא הקשר ההדוק בין מגל לנתניהו. בציטוטה את מגל עצמו כאומר "כשיש לו (לנתניהו) מסר, הוא מתקשר אליי". זה, יחד עם תיאור ההטבות הרגולטוריות והגדלת תקציבי הפרסום הממשלתיים לערוץ 14, ויחס ההערצה בבואו של נתניהו לתוכנית (וגם כשאיננו פיזית שם), מצייר תמונה מדאיגה של יחסי תקשורת-שלטון.
מרגלית מספקת גם פרטים מרתקים על הבעלים של ערוץ 14, יצחק מירילשווילי. מסתבר שמירילשווילי, מיליארדר יליד סנט-פטרסבורג, עשה את הונו בין היתר מהקמת רשת חברתית רוסית גדולה. כך, נוסף נדבך מעניין לסיפור, המעלה שאלות על ההשפעות הבינלאומיות על התקשורת הישראלית.
אבל הכתבה לא עוסקת רק במגל. היא משתמשת בו כחלון להבנת תהליכים רחבים יותר בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. מומחים מצוטטים כטוענים שערוץ 14 דחף את כל התקשורת המיינסטרימית ימינה. יתרה מזאת, הכתבה מתייחסת לאופן שבו סוקרה המלחמה בעזה, כולל העובדה שאף עיתונאי לא הורשה להיכנס לרצועה ללא ליווי צבאי.
מרגלית מביאה דוגמה מטרידה לאופן שבו השתנה הסיקור התקשורתי בישראל. היא מספרת על דני קושמרו, מגיש ותיק ומוערך בערוץ 12, שהצטרף לכוח צבאי בדרום לבנון. בשידור חי, קושמרו נראה מפעיל מטען נפץ שהורס בניין. זוהי דוגמה מובהקת לטשטוש הגבולות בין עיתונות לפעילות צבאית, שמרגלית מייחסת כהשפעה רחבה הבאה מערוץ 14.
בסופו של דבר, הכתבה ב"ניו יורקר" מציגה תמונה מטרידה של מצב התקשורת בישראל, כפי שהוא נתפס בעיני מי שהינו חלק מהתקשורת האמריקאית היוקרתית. היא מעלה שאלות קשות על עצמאות התקשורת, על הקשר בין תקשורת לשלטון, ועל ההשלכות של רטוריקה קיצונית על החברה הישראלית והדמוקרטיה.
אז בפעם הבאה שתצפו ב"הפטריוטים", זכרו - העולם צופה גם הוא, ומה שהוא רואה מדאיג אותו, מאוד. הכתבה של מרגלית מזכירה לנו שמה שקורה בתקשורת הישראלית הוא חלק ממגמה עולמית רחבה יותר, ושהדברים שנאמרים על המסך שלנו מהדהדים הרבה מעבר לגבולות המדינה.