בבוקר אחד בשנת 2004 נקרעה שלוותה של עיירה שוודית בשם נילשפין, כשאלמוני דקר למוות את אדנן, תלמיד בית ספר, בן למשפחה לבנונית במוצאה, ואת גונילה, אישה נשואה שעברה במקרה במקום וניסתה להציל את הילד.

חקירת הרצח הכפול הוטלה על קצין בלשים מקומי בשם יון. כל מאמציו של הקצין וצוותו ללכוד את הרוצח כשלו. יון סירב לעזוב את החקירה, שהפכה אצלו לדיבוק, גם כשחיי המשפחה האישיים שלו קרסו ואשתו עזבה את הבית עם בנם התינוק. השנים חלפו והרוצח לא נלכד. 16 שנים לאחר הרצח קרא יון במאמר בעיתון על גניאלוג - חוקר יוחסין - שפיתח שיטה חדשה שבה שילב גנטיקה של אוכלוסיות, ואשר בעזרתה סייע לפענוח רצח לא מפוענח בן 40 שנה. יון פנה אל האיש, שהצטרף לחקירה, ואת מה שהעלו השניים בחכתם מוזמן הצופה לחפש בסדרה.

הסדרה “פריצת דרך" מבוססת על סיפור אמיתי. כיאה לסדרה סקנדינבית אין בה - מלבד מעשה הרצח עצמו - ולו מעשה אלימות בודד. איפוק הוא שם המשחק בסדרה. איש לא בוכה או מתפוצץ מזעם. איש לא הופך שולחן. אני לא זוכר אם לאורך כל פרקי הסדרה מישהו לבש חליפה. הריהוט בבתים דל. כאילו מישהו הנחית הוראה מלמעלה להתנהג בנימוס. התסריט והבימוי מקפידים למנוע תחושת מתח או התרגשות מהצופה. גם כשהסדרה מתפענחת ומגיעה לפתרון, אין שם בום על התוף בסגנון "בוק הים דאנו" של סטיב מקגארט. זה נשמע ונראה מרגש בערך כמו לקוח שאומר לבעל המכולת שיביא לו ביצים וחלב. מרוב שאין התרגשות כמעט שעולה ספק שלא הרוצח האמיתי נלכד אלא מישהו אחר, אבל “פריצת דרך" לא בנויה לתחכום כזה. היא בנויה לדבר רק בלחש, עד שכמעט לא שומעים את הדרמה. אם רק היו נותנים את הסדרה לצוות אמריקאי למשל, מהסיפור של הרצח הכפול בנילשפין היה יוצא כאן 4 ביולי. במקום זאת כל כך שקט כאן עד שאפשר לצרוח.