אני עומדת חסרת מילים אל מול התחקיר של עמרי אסנהיים ורוני קובן בתוכנית "יהיה טוב". התחקיר שהציג את ההחלטה של המשטרה להשתמש ברימוני הלם בהפגנות במהלך ימי השיבוש בשנת 2023, וארבעה מהאנשים שנפגעו מהם.
האם באמת יהיה טוב? למרות התמונה העגומה שהוצגה?
בואו נחזור רגע אחורה לשנת 2023, ימי השיבוש החלו. כל הארץ הפגנות, חסימות כבישים, ובתל אביב, מסתבר - התחולל כאוס. תחילה, ניסו השוטרים לעצור את המפגינים מלרדת לאיילון דרך חומה וגדרות, אך בשלב מסוים, יחד עם הפרשים - נזרקו גם רימוני ההלם, שפגעו במספר בני אדם. התחקיר ניסה לעקוב אחר שרשרת ההחלטות: מדוע התקבלה ההוראה על זריקת רימוני ההלם? מי אישר אותה? ובעיקר - מי האזרחים שנפגעו ממנה?
שימוש ברימוני הלם לפיזור הפגנות אינו דבר חדש. הוא נעשה בשנת 2021 באום אל פחם, ובשנת 2015 בהפגנת יוצאי אתיופיה - כך לפי ויקיפדיה. שימוש בירי חי, לעומת זאת, נעשה בעיקר באירועים המוגדרים כביטחוניים - נגד גדר ההפרדה, באינתיפאדה ובשנת 2000.
במהלך הצפייה בתחקיר תהיתי כל כמה זמן שוטרים אמורים לעבור הכשרה בשימוש ברימוני הלם. בתחקיר הוצג מאיר סויסה, שהואשם יחד עם ארבעה שוטרים נוספים בזריקת הרימונים. בחקירתו במח"ש התברר כי הוא אפילו לא זכר מתי עבר את ההכשרה האחרונה שלו. תהיתי - איך הגיוני שימי השיבוש בפתח, ובמשטרה לא נערכים גם לאפשרות שייזרק רימון?
הסיבה שהתחקיר הדאיג אותי במיוחד היא כי חוויתי בעצמי את תחושת הבגידה. באחת ההפגנות אחרי המלחמה, הלכתי עם השותף שלי למה שכיניתי בציניות "סיבוב האנרכיה" בקינג ג'ורג', ליד מטה הליכוד בתל אביב. חשבתי שהמפגינים ילכו לאיילון ושאוכל לחמוק בזהירות הביתה, אך מצאתי את עצמי ברחוב צר, מוקפת בניינים, כשהדוחק מתגבר - ואין ממש נתיב מילוט, אז ניסיתי למזער סיכונים ולצאת בטוב.
סוס היא חיה אצילית. כרוכבת לשעבר, אני מכירה את הקשב העמוק שלהם לרוכב. השימוש בהם ככלי לפיזור הפגנות יוצר דיסוננס כואב. נזכרתי בזה גם כשהפרשים הגיעו להפגנה, בה הם לא רכבו על הכביש אלא על המדרכה - בדיוק איפה שעמדתי בניסיון להתרחק מההמולה. המטרה שלהם הייתה לפנות אותנו. לאן? לא יודעת. הכל היה צפוף.
בתמימותי, נעמדתי ליד השוטרים. הרי הם אמורים להגן עליי. התקף החרדה עלה, ומצאתי את עצמי במצב "הישרדות", נכנסת מאחורי גדר השוטרים. "אסור לך להיות פה", צרח עליי אחד מהם. "אני מפחדת ורוצה הביתה. הפרשים על המדרכות והם עוד רגע דורסים אותי", עניתי בקול רועד. במבט מיואש הוא השיב, "אין מה לעשות".
המשכתי לרעוד עד שלקחו אותי הצידה. השוטר המשיך להגיד, "רצית הבייתה, תלכי", וגם: "הוא לא ירמוס אותך, תלכי", ואני ראיתי שחור. רק כשפסיכולוגית במדי אפוד סגול, מאלה שמלוות את ההפגנות, הושיבה אותי בשקט באחד הבניינים והרגיעה אותי, הצלחתי לראות שאני לא לבד. סביבי ישבו עוד שניים-שלושה מפגינים במצב דומה. אחת מהם סיפרה שנפגעה בעבר מאלימות שוטרים. שני פרשים רמסו אותה - והיא בכל זאת ממשיכה לחזור להפגנות. בכל פעם כשהשוטרים הגיעו לחצר הבניין כדי להרחיק אותנו משם, כי זה שטח פרטי - ראיתי איך היא מתחילה לרעוד ולהתווכח. למזלי הפסיכולוגית שהייתה שם ידעה לדבר ברוגע ולהסביר לו, בעוד גם יושבי הבניין נמצאים לידנו ומביאים לנו מים.
אז לכן כששמעתי בתחקיר את דן פלד מספר על בריחתו מהמשטרה שאמורה להגן עליו, הרגשתי הד לחוויה שלי. "הרגשתי שהם נלחמים בנו. שאנחנו האויב", סיפר. בכל פעם שהוא דיבר הבנתי כמה אנשים חוו את התחושות הנוראיות האלה - כשהשוטר, שאמור להגן עליך, מפנה לך גב. כל זה יותר כואב כשרואים את השר לביטחון לאומי דאז אומר שהוא מגבה את השוטרים, וכשרואים שאף אחד מההתפרעויות בשדה תימן לא נעצר. יום לאחר ההפגנה חזרתי למערכת "מעריב", ראיתי שגם כתבת חדשות 12 "חטפה", ואת טיעוני המשטרה על כך. זעמתי. לא סתם לקח לי כמה חודשים לכתוב על כך.
מה שמטריד עוד יותר, אגב, הוא מה שקורה היכן שאין מצלמות ושאין מי שיחקור. בתחקיר על ההפגנה בקפלן, נראו השוטרים מחייכים כשקיבלו אישור להשתמש ברימוני הלם, קוראים בהתלהבות "הופה, הופה", ו"מעמיסים" עוד ועוד, מביאים עוד ועוד למאיר סויסה כדי שיזרוק. אם כך זה נראה כשמתעדים אותם, מה קורה בהפגנות של חרדים? של יוצאי אתיופיה? של מתנחלים? בהפגנות שבהן אין מי שיבדוק ויחקור מה קרה?
אני לא תמימה. הפגנה היא אירוע מורכב, ורבים מהמפגינים אכן מגיעים לעשות "בלאגן". הדאיגו אותי המשפטים שהשוטרים אמרו, שהוצגו גם כן בתחקיר, על כך שניסו לגנוב להם את הנשק ולפגוע בהם - ובעיקר, העובדה שהם נשמעים חסרי אונים - ללא הבנה כיצד להתמודד. לכן, התחקיר חשוב גם להם.
כי התחושה הרווחת בכל הצפייה הייתה שאין להם מושג איך להתנהל. הרי גם כשנדרשת הפעלת כוח, היא חייבת להיות מרוסנת, מבוקרת, ומפוקחת. הבדיקה של מה שקרה חשובה בדיוק בגלל זה - היא חושפת את הצורך הדחוף בנהלים ברורים, בהרחקת פוליטיקה ככל האפשר, ובהזכרה מתמדת לשוטרים בשטח שתפקידם להגן לא רק על עצמם, אלא גם על האזרחים המפגינים. אנחנו עושים את זה כצבא בשטחי אויב - למה הנהלים לא מוזכרים למשטרה לפני הפגנות? האם כמו בצבא, נעשות הערכות מצב ומדברים על דרכי פעולה אפשריות שבהן צריך לנקוט - בשילוב עם תזכורת של הנהלים?
תגובת המשטרה, אגב, גם היא חשובה. הם טענו שהוצג תחקיר מגמתי שמראה צד אחד, ואני הייתי יותר משמחה להבין איך הם ראו את זה מהצד שלהם. אבל בינתיים, בעולם הלא אידיאלי שלנו, אזרחים מתנדבים נאלצים לספק עזרה נפשית למפגינים שנפגעו, והטלוויזיה נאלצת למלא את תפקיד מח"ש בחקירת אירועי אלימות משטרתית. אולי זו רק אני, אבל אני חושבת שזו לא הדרך שבה דמוקרטיה אמורה לעבוד.
