היום נחשפנו לתיעודים קשים של רגעי שחרור החטופים בדרום עזה, והמעבר ממחבלי חמאס לידי הצלב האדום. אין גוף תקשורת שלא שידר את הרגעים מורטי העצבים, אין צופה שנשמתו לא נעתקה וליבו לא הלם בחוזקה על רקע התמונות שריצדו ללא הרף בכל המסכים בכל ערוצי התקשורת ובכל מהדורות החדשות. גדי מוזס וארבל יהוד מובלים בדוחק בין המון אלים, מפלצתי ושטוף שנאה שסגר על צעירה בת 20 וקשיש בן 81. אפילו התקשורת העולמית הביעה זעזוע קשה ממחול השדים שהפגין ארגון הטרור חמאס ודקות האימה הבלתי נגמרות שסיפק לחטופים רגע לפני יציאתם לחופשי.  

אותי אישית זה לקח אחורה לרגעי החטיפה של שבעה באוקטובר, כשהחטופים הובלו ברכבים ואופנועים למנהרות חמאס בזמן שהמון סוער ואכזר היכה בהם בברבריות. אבל בשונה מאותה שבת שחורה, היום ידענו שצפוי להם אור בקצה המנהרה ובסוף מסע הייסורים הזה, הם יחזרו הביתה ויתאחדו עם משפחותיהם.

גופי התקשורת ללא יוצא מן הכלל חטאו כששידרו בשידור חי את דרך החתחתים האחרונה בעזה שעברו גדי מוזס וארבל יהוד, כל אולפן הביא את הפרשנות שלו לתיעודים הקשים של צעירה וקשיש נמחצים מבועתים בין המון זועם.

בחדשות 12 היה זה אוהד חמו שהביא את הפרשנות שלו לאירועים שכוללת כמו תמיד שימוש בלקסיקון מילים בומבסטיות שהפכו את האירוע לקשה עוד יותר לצפייה. "לא זכור לי המון כזה, זה אירוע  גדול ומסיבי, ומסכן מאוד את החטופים". אחרים באולפן טענו שזה ברגע אחד יכול להפוך ללינץ'. אלמוג בוקר הזכיר לנו את משנתו שאין בעזה בלתי מעורבים, שכולם מעורבים. אבל יונית לוי, שזכרה היטב שמשפחות החטופים צופות בהם וניזונות מכל מידע, מיהרה להרגיע ולהתמקד בצד החיובי, שתיכף כל זה נגמר והם ישובו לזרועות יקיריהם.

גדי מוזס ברגעי השחרור (צילום: רשתות ערביות)
גדי מוזס ברגעי השחרור (צילום: רשתות ערביות)

אם נשמתי נעתקה ברגעים הקשים הללו, אני לא רוצה לחשוב מה עבר על נפשן של משפחות החטופים, אני בטוחה שליבם החסיר פעימה. לרגע אחד הרגשתי שכל גופי החדשות הוזילו את עצמם למרות כל הכוונות הטובות לשתף את עם ישראל ברגע המכונן של השחרור, והפכו את המיצג הטראומטי הזה לתוכנית ריאליטי מותחת ואכזרית.
 
למה כל זה היה טוב? למי זה הוסיף נקודות? למה היה צריך לתעד כל רגע ושנייה במופע האימים הזה, בלי צנזורה, בלי לשאול את משפחות החטופים לדעתן? זה היה מתבקש שבמשפחתה של ארבל ביקשו בהמשך לא לשדר את תיעוד המעבר של בתם בהמון הזועם שניכר היטב על פניה המבועתות.

כאוס אדיר בחאן יונס המונים מקיפים את הרכב ובו החטופים (צילום :רשתות ערביות)

אבל בתוך כל סלט הרגשות הזה, רגע אחד נצרב לי, רגע אחד שסיפק לי הקלה כלשהי ועד כמה שהוא יישמע אבסורדי והזוי לכל מי שיקרא את השורה הזו, היה זה הרגע בו המצלמה קלטה את ארבל מובלת בתוך ההמון כשהיא אוחזת בידו של המחבל הרוצח המתועב בחוזקה.
 
הרגע הזה סיפק לי סוג של נחמה פורתא. כשמישהו אחז בידה של ארבל הצעירה, וסיפק לה איזושהי הגנה ותחושת ביטחון ברגעים המבעיתים הללו, אפילו שהמישהו הזה הוא מחבל נתעב שדינו מוות. לרגע אחד בתמונה אבסורדית, המחבלים נראו כמגנים אנושיים לחטופים. אבל שלא נתבלבל לרגע - הם האויבים, הם המרצחים הגדולים והם צריכים כולם, אחד אחד, למצוא את מותם בבוא העת, אבל רק אחרי שכל החטופים ישובו הביתה.