אריק איינשטיין לא יחגוג היום את יום הולדתו ה-75. זה רק אנחנו שמציינים את התאריך בכאב של מה שהיה צריך להיות ולעולם כבר לא יהיה. איינשטיין היה ונשאר סמל לישראליות. לישראל אחרת, אבל אנחנו מתמקדים כרגע בשותפו בשבע השנים האחרונות, גיא בוקאטי. גיטריסט, יוצר, מלחין, שנמשח לנסיך בידי המלך ואז נאלץ לספוג את מטח האבנים מאלה שנותרו בצד ולא נבחרו. בוקאטי סירב להתראיין לכתבה. כל ההתבטאויות שלו שמובאות בכתבה לקוחות מהתבטאויות שונות שהשמיע בתקשורת.
לסינדרלה היה סוף טוב. הנסיך התאים את נעל הזכוכית לרגל הנכונה והוא פסע יחד עם נסיכתו אל עבר השקיעה. כאן הסוף שונה. זה סיפור על תככים, קטנוניות, מילים רעות, חוסר פרגון, צרות אופקים, עקשנות ותרבות במשבר.
הדבר הטוב היחיד בו הוא שגיא בוקאטי הוא לא הגיבור הרע. אריק איינשטיין בחר לעבוד איתו, ואת איינשטיין - מהכרות אישית - אי אפשר היה לנווט ולתמרן. כשהוא רצה משהו, זה קרה, ועוד יותר מכך: כשאיינשטיין לא רצה משהו, זה לא קרה. מיליוני דולרים לא שכנעו אותו להופיע הופעה אחת ויחידה בפארק הירקון. וכשלא רצה לקחת שיר של אביב גפן או להקליט שיר של עידן רייכל, לפי בקשת גלגלצ, הוא פשוט לא עשה את זה.
אבל מכיוון שהיה קשה ומסובך לכעוס על אריק איינשטיין - סימנו את בוקאטי. לא עזרו ההסברים החוזרים ונשנים שאיינשטיין קובע ומחליט. בתעשייה החליטו שבוקאטי לא מאפשר לדברים לקרות כפי שהם רצו שהם יקרו. ואף אחד לא נתן לעובדות לבלבל אותו. הרי לפני בוקאטי היו שם פיטר רוט, ברי סחרוף, יזהר אשדות ומיכה שטרית. אף אחד מהם לא הצליח יותר מבוקאטי למנף את איינשטיין בחזרה אל רשימות השידור והתודעה הכללית. אבל על בוקאטי היה נוח לכעוס.
* * *
בינואר 2004 , בראיון ליגאל סרנה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", אמר אריק איינשטיין: "אני בן דור שגדל על זה שאחרי אלפיים שנים של צרות וגלות סוף סוף העם המטורף הזה חוזר לבית שלו. ארץ קטנה, מתוקה ורגועה. פינה משלנו אחרי כל הצרות והגלויות. אבל גדלנו והבונבוניירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות ואיש אוחז בצוואר רעהו. התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם.
אני לא מסוגל להבין את כל הרוע שהצטבר, כל האטימות. מצד שני, אני כל כך מלא אהבה למקום הזה, בעיקר לאנשים. הניגודים פה כל כך חזקים. יש פה דברים כל כך מרושעים, ומצד שני יש פה יופי וקסם. כל כך הרבה כישרונות. ים של אנשים טובים. מוזיקה טובה. נדמה לי שאנחנו מיוחדים בקיצוניות שלנו. קוטביים. פעם האמנתי כי הכוונה ב'להיות אנושי' זה להיות מוסרי. היום אני יודע כבר שהאנושי כולל בתוכו גם רשע ואטימות. והרוע תמיד בולט".
איינשטיין בדיוק חגג אז 65. קשה עדיין להבין ולהפנים את העדרו המוחלט של האיש שהיה ארץ ישראל הישנה והטובה, אבל גם סמל מהלך, במכנסיים קצרים וסנדלים, לפשטות וליופי שנעלמו מן הנוף, כמו השדות והפרדסים והשטחים הפתוחים, שפינו מקומם לטובת עוד חניון ועוד קניון. 15 השנים האחרונות בחייו היו גם השנים שבהן הרדיו - והעיתונות, ברובה - כבר לא חיבקו את יצירתו.
הלהיט האחרון שלו, אם אפשר לקרוא לו ככה, היה "גיטרה וכינור" שכתב והלחין לו שלום חנוך, לאלבומם המשותף "מוסקט" ב-1999. מאז התנכרה לו גלגל"צ, מכתיבת הטעם הלאומי, וגם קובעי דעה אחרים אטמו את לבם ואוזניהם.
לא "שמש רטובה" (שעשה עם מיכה שטרית) ב-2002 ולא "שתי גיטרות בס, תופים" ב-2004 ולא "רגעים" עם פיטר רוט ב-2006 ולא "כל הטוב שבעולם" ב-2007. אף אחד מהם לא הבקיע את חומת האטימות שגבהה והתגבעה בפני איינשטיין ושיריו.
"זו אותה האהבה - ביוגרפיה בראשי פרקים" שכתב עליו עלי מוהר, יצאה לאור ב-2006. בסוף אותה שנה נפטר מוהר. כמה חודשים אחר כך הוציא איינשטיין את אלבומו האחרון בהחלט, "כל הטוב שבעולם" עם גיא בוקאטי.
* * *
היא אומרת אתה שחקן בסרט, הגיבור חייב לסבול
אני לא בשבילך, אצלי הכל זה רע, תמצא אחרת תעזוב
אתה צריך למצוא לך אחת שתעריץ אותך עד שתאהב את עצמך
אני אומר לה הטעות איתך הייתה מהתחלה
כל כך אהבת לפצוע ולטפל במחלה
נפרדנו וחזרת אליו
כשהוא ברח, רצית אלי, אמרת אולי זה לא
כדאי
("היא אומרת", מילים, לחן ושירה: גיא בוקאטי, מתוך אלבום הסולו שלא ייצא)
* * *
ב-2006 שמעתי את "היא אומרת" בתוכנית "נעים בכביש" של טל השילוני ב-88FM . השיר היפהפה, צובט הלב, נצרב על דיסק פשוט, ללא עטיפה. לא סינגל רשמי. שיר. סולו. מילים. לחן. קול עמוק, נשבר בקצוות. עבודת גיטרות ממגנטת. התאהבתי. אפילו השתמשתי במילים גדולות וגבוהות כדי לתאר את התחושה שלי. "השיר הגדול ביותר ששמעתי במאה ה-21", אמרתי. לימים, יגלה לי בוקאטי, היה זה אריק איינשטיין שקרא את הסופרלטיבים שהרעפתי עליו, והוא זה שהסב את תשומת לבו. איינשטיין גם ספק התבדח ספק קנטר את בוקאטי "שמע, זה בסך הכל שבע שנים במאה הזאת", והוסיף עוד: "גם דוד אריק עשה כמה דברים בשנים האחרונות". מה שנכון. שידרתי את השיר הזה של בוקאטי לא מעט פעמים. גם נפגשנו, כי סקרן אותי להכיר את האיש שמאחורי הקול והמילים. רציתי לדעת אם יש עוד שירים אלה. ואז גם גיליתי שהוא עובד עם אריק איינשטיין על אלבום משותף.
בוקאטי (44), נולד במאי 1969 וגדל באשדוד, בן זקונים למשפחה שאהבה מוזיקה, דובר צרפתית כשפת אם. "כל חיי רציתי לחיות חיים נורמליים", אמר לי פעם, מזמן, "ואיכשהו אף פעם זה לא יצא". בגיל 15 חי עם בת זוג גדולה ממנו. עבד כאו-פר לילדים, ניגן עם ריטה, שלומי שבת, אתי אנקרי, וכתב שירים למגירה. לאריק איינשטיין הגיע במקרה, אחרי שרותי ירקוני (בתה של יפה) שמעה שירים שלו והביאה לאיינשטיין כדי שישמע. אריק התלהב והתקשר. כך בוקאטי נכנס למשבצת הקבועה של המלחין-שליד-אריק-איינשטיין. על הבלטה הזו דרכו קודם אנשים כמו שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם-טוב לוי, יוני רכטר ויצחק קלפטר. ופתאום בוקאטי. בברנז'ה לא ידעו לפרגן. יותר מכך, ניסו להכשיל. בוקאטי סיפר על מוזיקאים ויוצרים שפונים אליו ונותנים לו שירים בשביל אריק. "אמרתי להם, למה אתם פונים אלי? דברו איתו, מה שמקובל עליו, זה מה שיקרה, אריק מחליט". אבל לאריק איינשטיין קשה היה להגיע.
בוקאטי היה ונשאר מתוסכל מהעובדה שלא קיבלו אותו כשותף הלגיטימי של המלך אריק הראשון. "אתה מעלה בדעתך", אמר לי פעם, "שהייתי בא אליך ואומר לך שאני רוצה להחליף אותך ברדיו, בתכנית הבוקר שלך? ככה הרגשתי. אריק איינשטיין בחר בי כשותף שלו לכתיבת והפקת השירים, ואנשים באו אלי וניסו להזיז אותי הצדה. אף פעם לא הצלחתי להבין את החוצפה הזו".
היו כאלה שאמרו לו שבתור המפיק המוזיקלי הם רוצים להציע לו שירים. אבל בוקאטי לא ראה ולא רואה את עצמו כמפיק, אלא כיוצר: "אני כותב ומלחין שירים, אריק בחר בי כמי שהוא רוצה שיכתוב לו את השירים. אני לא מפיק. אני לא מפיק אמנים אחרים. אני מפיק רק את השירים שאני כותב ומלחין".
זה לא עזר. בשבע השנים האחרונות בוקאטי הקליט עם איינשטיין את האלבום "כל הטוב שבעולם" והמשיך איתו לשבעה שירים נוספים, ביניהם הדואט "חוזרים הביתה" שהקליט איינשטיין עם שלמה ארצי (השיר שפותח את אלבומו האחרון של ארצי, "אושר אקספרס"), השירים "מעבדות לחירות" ו"צליל מכוון" לאלבום האוסף "אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר" והשיר "עכשיו כשאתה כאן", שבוקאטי כתב והלחין לרגל חזרתו של גלעד שליט מהשבי.
בוקאטי חטף מכל כיוון. ביקורות קשות, מבטי קנאה, הערות קנטרניות, השמצות מאחורי הגב. אמרו שהוא היפנט את הזמר המבוגר, שהשתלט עליו, שהוא קובע הכל ולא מאפשר לשירים טובים להגיע אליו. בוקאטי, ברנש די קשוח, למרות השירים הרגישים, ספג וספג.
העובדות הן ש(גם)באלבום "כל הטוב שבעולם" היו שירים יפים שראויים לחשיפה ולשידור ברדיו. המבחן הפשוט ביותר לבדוק את זה הוא מבחן ה"מה-בא-במקום-מה". כלומר: איזה שירים כן התקבלו לשידור בגלגל"צ, למשל, בזמן שדחו על הסף כל שיר שאריק איינשטיין הוציא לרדיו. האמנם כל השירים ששובצו לפלייליסט האגדי של התחנה הצבאית היו טובים וראויים יותר מכל שיריו של איינשטיין ב-15 השנים האחרונות?
ועוד עובדות. חלק מהמבקרים הנוקשים של בוקאטי טענו ש"אין לו ניסיון". הטענה הזו מבדחת במיוחד, כשבודקים לאחור את שותפיו של איינשטיין בשנות השישים והשבעים. איזה ניסיון היה לשלום חנוך בן ה-21, כשחבר לאריק איינשטיין וכתב לו את כל שירי "מזל גדי"? ואיזה ניסיון היה למישה סגל, שעבד עם איינשטיין על "פוזי"? ומיקי גבריאלוב, שנשלף מעמדת הבסיסט של הצ'רצ'ילים לתפקיד מלחין הבית של איינשטיין ב"בדשא אצל אביגדור" ב-1971, איזה ניסיון היה לו? או שם-טוב לוי, חלילן צעיר בן 22, שאיינשטיין הפקיד בידיו את העבודה על "יסמין"? ואפילו יוני רכטר בן ה-25 לא הלחין כמעט כלום (למעט "ארבע עשרה אוקטבות" עם אבנר קנר) והיה על תקן "הקלידן של להקת כוורת", כשאיינשטיין בחר בו ב-1976 להלחין את שירי "האהבה פנים רבות לה".
בוקאטי, לעומת זאת, דווקא היה בשל למדי כשאיינשטיין הגיע אליו. עבודה רבת-שנים עם ריטה, דודו טסה ומוזיקאים רבים. בראיון שעשתה איתו רבקה מיכאלי ב-2007 לרדיו ללא הפסקה אמר איינשטיין: "אני, תמיד כשעבדתי על אלבומים, חיפשתי מוזיקאי מוכשר שיהיה גם המפיק המוזיקלי, גם המלחין, ואם הוא כותב מילים, אז בכלל טוב. אני לא מחפש סטוצים, שיר פה, שיר שם, אלא איזשהו ריכוז שיהיה. טעם ותפיסה מוגדרים. שלום, מיקי, שם-טוב, יוני, יצחק. זאת העבודה, אני לא מכיר אחרת, ואני מאוד זהיר, אני בוחר בקפדנות את מי שעובד איתי".
איינשטיין בחר בבוקאטי. האיש שלא בא משום קליקה, הנער שבא מאשדוד עם הגיטרה ביד והיה אלמוני למדי, אבל נבחר בידי המלך להיות השותף לדרך. "אדם כזה, אהוב וגדול, בחר בי", אמר בוקאטי, "ותחושת הבדידות היום היא קשה מאוד. שבע שנים התרגלנו זה לזה, הייתה אהבה, אתה עם הבן-אדם, לא עם הדמות, יום יום טלפונים, פרץ יצירה".
איינשטיין אמר בראיון למיכאלי: "כל יום בוקאטי בא עם שיר חדש ואני אומר לעצמי - יואו, איזה שירים יפים. זה היה ברור לי שאני הולך לעשות את התקליט החדש עם הילד הזה".
בוקאטי, בראיון למאקו, הסביר את הדינמיקה: "וולט דיסני אמר פעם שאם אתה מוציא את הרעים מהסרט, הסרט לא שווה כלום. לצערי היו וישנם אנשים שלא אהדו, ואף פעלו כדי לחבל באהבה וביצירה המשותפת. ניתן להבין אותם, השאלה אם יש רצון כזה. הקנאה הבסיסית ביותר, 'למה הוא ולא אני?'. אין לי מושג, חברים, צריך לשאול את אריק ואת אלוהים. היה גם הרבה כאב וצער להיות מותקף ברשעות. 'הנשמות הטובות' שתוך כדי ימי האבל הטריים, נעצו בי בכל כוחם מעל גבי העיתון, או סתם ברכילות מזדמנת. ואלה שנעצו באריק ובי בעודו בחיים. אין גבול ואין בושה. אבל זה שלהם. המזל הגדול שבין אריק וביני היה אושר גדול, גם ברגעים שמבחוץ היה נורא. הרבה פעמים הרגשתי אושר שלא ניתן לתאר במילים, והייתי אסיר תודה. אריק נתן לי אהבה מסוג שלא הכרתי, אדם נדיר. כשאני אומר אריק אני קודם כל מחייך, כי מצחיק ממנו אין, ואחרי כמה רגעים אני בוהה ושוקע. והפעם כן, לא אולי, צריך לתת לזה עוד זמן. תודה לכולם ותודה לך אריק".
* * *
באמצע העשור החמישי לחייו, בוקאטי עצוב. בודד אחרי מותו של שותפו וחברו, גר לבד, הוריו מתו בזה אחר זה ואז הוא איבד גם את איינשטיין, שהיה לו כמשפחה. אלבום הסולו שלו לא ייצא. לא בזמן הקרוב, לפחות. לא ברור גם מה יקרה עם ההקלטות האחרונות שלו עם אריק. דווקא מעבר לים נפתחה אופציה מעניינת. הגיטריסט האגדי פאקו דה לוסיה שמע את בוקאטי מנגן, התפעל והפך לממליץ נאמן בחו"ל. בוקאטי, כך אומרים, לא שולל את האפשרות לנסות את כוחו בשפה זרה, אולי צרפתית, אולי איטלקית (אביו היה איטלקי נוצרי). ממילא אריק כבר לא פה.
בסאגה הזו כולם הפסידו. כל אלה שרצו לעבוד עם אריק איינשטיין וחשבו שבוקאטי הוא המחסום שבדרך, כל אלה שלא שידרו את השירים החדשים של איינשטיין, כי מבחינתם הזמר הגדול שפעל כאן אי פעם היה כבר "פאסה", כל אלה שמנעו מבוקאטי לפרוח בערוגת הרוק הישראלית הקטנה. כמי ששמע (ושידר) את בוקאטי אני יכול רק להצר על כך. מוזיקה היא דבר יפה מדי, מכדי להעכיר אותו במלחמות קטנוניות, שמרנות, קנאה ושנאה.
גיא בוקאטי סירב להתראיין לכתבה זו.