מצפה רמון כמרקחה. כנופיית חייזרים, ואולי לא, התנחלה בסביבות מצפה הכוכבים המקומי, ומטילה אימה ורצח על סובביו. החוצנים, וייתכן שדווקא מישהו אחר, דוקרים למוות כל מה שזז, וכל מי שמנסה לרחרח אחר המסתורין האופפים את הפלנטריום כבר שנים הרבה.

אסטרונום אורח נדקר למוות בעת שהייתו במקלחת (מעין הומאז' ל"פסיכו" של היצ'קוק), ואלמנה עם רטייה שחורה על עינה (כנראה הצדעה ל"קיל ביל"), גם היא מוצאת את מותה האלים; ובהמשך התגלגלות העלילה ישלם בחייו גם שליח תמים מטעם הרב שניצר (מגיע לו!), שאינו אלא ראש המועצה הדתית בסביבה.

כפי שניתן להבין מהתקציר דלעיל, רב הנסתר על הגלוי ביצירה זו. ומי כמו בלש פרטי (בגילומו הרפה של משה זאבי), המגיע מהעיר הגדולה על מנת לתהות על מהות הדברים, יכול לסייע לפתרון התעלומות הרבות מני ספור. שהרי בנוסף לכל מה שפורט כאן קודם לכן, ניתן פה ושם לתצפת גם על עטלפים מצוירים הזוחלים על גבי הכביש המבודד. וגם חייזר בדמות ארנב סקרן (מן הסתם הוקרה ל"אינלנד אמפייר" של דיוויד לינץ'), נראה מדלג פנימה ומרחרח את השטח.

על פי הנרמז בסרט אפשר להבין שהשטח בוער משום שאיזו חברת גז מתעניינת במאגרי אנרגיה האצורים בבטן אדמת הנגב, פונקט מתחת למצפה הכוכבים. גברת אחת (בגילומה הנלעג של דפנה גולדמן), ספק בתו של מנהל הפלנטריום שנרצח לפני עשרות שנים, ספק ציירת ופילוסופית, היא שעומדת, אולי, מאחורי כל הקומבינות שהבלש הפרטי לא ממש יורד לסופן. שכן בדרכו העקלתונית נתקל הבלש בעוד גברת אחת (מלי נדב), שלא פנים לה ולא קול, והיא בכלל, לא עלינו, סוג של רוח רפאים.

קשה, הו כמה קשה, לתהות על טיבם של הדברים, שאולי מתרחשים ואולי אינם אלא פרי הזיה פסיכוטית של סכיזופרן/ית. סבכי העלילה ונפתוליה גורמים לאבר אחד בגוף האדם להיות פעיל במיוחד במהלך הצפייה בסרט הזה. מדובר בלסת התחתונה, שפעם אחר פעם נשמטת מטה מחמת התדהמה לנוכח עילגותם של האירועים המרוחים על הבד.

רצף של מראות מגוחכים, המצולמים באופן חובבני וערוכים במגושמות יתר, מהווה את סך כל החבילה האודיו-ויזואלית המכונה פה בשם הארוך "מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור". משה זאבי לא רק מופיע בתפקיד הראשי, הוא גם זה שחיבר והפיק וצילם וביים וערך את הסרט. 

לפני כשנתיים, כשזאבי הציג את עבודת הביכורים שלו - "העפיפונים של ארמנד", הוא משך אליו תשומת לב קלה כשטען שהממסד התרבותי בארץ, כולל מבקרי הסרטים המרושעים, התעלמו מהפרויקט שלו משום שהוא "ימני", ואילו הם שמאלנים השוללים ממנו כספי תמיכה, ומאלצים אותו להסתמך רק על מימון עצמי. דומה שטיעון מעין זה לא יוכל הפעם לחזור על עצמו, שהרי "מרחק ארבעה ימים" אינו מתעסק בפוליטיקה ישירה או עקיפה, ועיקר נקודות ההשקה שלו אמורות להיות עם תפיסות עולם פילוסופיות, אבחנות פסיכולוגיות וציטוטים מתוך מאגר תולדות הקולנוע.

בשל שמירה קפדנית על גבולות הביטוי המנומס, ייאמר רק שסרטו של זאבי הוא אחד ממוצרי הקולנוע הירודים שהופקו בארץ (לצד תותחים כבדים כמו "הסנדלר העליז", "נערי החוף", "כלבת" ו"המלאך היה שטן"). הוא גרוע עד כדי כך שנשקף לו סיכוי רציני להפוך לסרט פולחן נערץ. כידוע, סינמטק תל אביב אימץ בשנים האחרונות את "הטרמפיסט" (מ- 1971), סרטו הנשכח של עמוס ספר, והפך אותו ללהיט פרוע של הקרנות חצות. והנה כעת קם לו יורש לגיטימי בדמותו של "מרחק ארבעה ימים". עם דחיפה מסוימת של יחסי ציבור נכונים (ואולי גם עם איזה צינגלה מהצד, לשימוש עצמי), סרטו של זאבי יכול בהחלט להיות הדבר החם הבא. שהרי לגיחוך אין גבולות להגביל אותו.

לא הכל אישי- חזרתם של הסרטים הדוקומנטריים הקלאסיים

סוף סוף יש קצת אור בקצה המקרנה. או בניסוח אחר: גם לשמרנים מגיע מעט נחת. אחרי עשרות, אולי מאות, סרטים אישיים שבאו לספר על היחיד ועל הוריו ועל הסבתות והדודות שלו ועל שירותו הצבאי וכך הלאה, מגיע כעת - או מוטב לומר חוזר אל מקומו הטבעי - תורו של סרט התעודה "הנורמלי", זה שרוצה לספר סיפור, לעקוב אחר תופעה או לשמש כמנוף תעמולתי לקידומו של עניין כזה או אחר.

לפחות עשרה מבין 11 הסרטים התיעודיים שהתמודדו זה עתה בתחרות של פסטיבל ירושלים, לא נפלו לתוך ההגדרה המייאשת של סרט אישי. הכל סרטים בעלי מבט ועמדה משלהם, ולא רצף של נרקיסיזם, ליטוף עצמי ואוננות חזותית. נכון הוא שמדובר רק בדוגמה חלוצית, אולי מקרית, של שינוי באופני החשיבה ועידוד ההפקות הדוקומנטריות, אבל גם התחלה של משהו היא בבחינת מהלך חיובי.

סרטי האני-העצמי ( I movie), שראשיתם היה במפעלו המפואר של דוד פרלוב "יומן", התדרדרו בשנים האחרונות לשפל יצירתי, ששילב עצלות מחשבתית וחוסר דמיון פילמאי ביחד עם התנשאות עצמית. משהו בבחינת אני ואפסי עוד. די היה להם למתעדים של הדור האחרון להפנות מסרטת חובבים אל עצמם, על מנת להגדיר כ"סרט" גם את פיסות הלא כלום שצילמו. היה זה אקט מצטבר של הכשרת הלבבות לקראת כיבוש התודעה על ידי טכניקת הסלפי המגונה, השולטת כעת בשיח הוויזואלי.

הזוכה בתחרות הירושלמית, הסרט "אדם הגון" העוסק בפרטיותו של היינריך הימלר, ראש גייסות האס.אס, מסתייע כמו כל דוקומנטר שמרני בחומרי ארכיון ובראיונות צולבים. כך גם "וריאנט פולגאר" על טריו האחיות השחמטאיות מבודפשט, וגם "גו גו בויז" המגולל את הקריירה ההוליוודית של גולן-גלובוס, או "עליזה" שמספר על השחקנית עליזה רוזן, או "חייו מלאי שיר" העוסק במשורר-שחקן אברהם חלפי. כך גם ברוב הסרטים המתמודדים האחרים. ארכיון, עדות ועמדה. לא עוד התפנקות ילדותית מול העדשה.


גלובוס וגולן. צילום: Getty Images

מוקדם מדי להניח על הנייר את הסיבות לתפנית החדה הזו. ייתכן שהסיבה היא רק כלכלית ולא נובעת משינוי יצירתי עמוק. שהרי סרטי ארכיון/עדות/עמדה קלים יותר למכירה לרשתות שידור אירופיות, ולראיה ההצלחות הגדולות האחרונות של "שומרי הסף", "שלטון החוק" ו"הדירה". ואפילו אם רק הכסף הממתין בסוף השידור הבינלאומי מהווה את הסיבה לשינוי המיוחל, שווה היה להמתין לרגע הגואל הזה.