"את לא נורמלית. את מרשה לו לנסוע? יש שם סמים! יש שם פושטקים! יש שם בחורות עירומות וסקס... אוי-אוי-אוי מה יעשו שם לילד...", השכנה הייתה נסערת. אבל אמא שלי לא השתכנעה. זה היה באוגוסט 1978, חופש גדול ואנחנו לקראת כיתה י'.
דליה השכנה המשיכה והתאמצה במיטב יכולתה הרטורית להסביר לאמא מדוע אסור להרשות לילד בן ארבע-עשרה לנסוע לפסטיבל הרוק בנואיבה. אבל אמא שלי חרצה את הדין ככה: "סמים יש גם כאן. פושטקים יש גם בשכונה שלנו. ובחורות עירומות? מה רע בבחורות עירומות?".
ונסעתי, עם עמי לוי - חברי הטוב מאותו ספסל באותה כיתה ולימים הגיטריסט של פוליאנה פרנק ומחבר הלהיט "זיוה" ומי שיקים איתי את להקת החשמליות. במרחבי החול האינסופיים, בין מים לשמיים, פרשנו שקי שינה והנחנו תרמילים קטנים. ברנש מטורזן וחלקלק לשון החליק בינינו, לילה אחד, דיבר בלי סוף וניסה לשדל אותנו להתמסר לו. סירבנו בנימוס.
אכלנו לאבּנהֶ עם פיתות שאפו הבדואים ושתינו תה .היינו הכי צעירים בחוף והרגשנו כמו מלכי העולם. אי שם באופק, סיפרו האגדות, היה חוף נודיסטים, אבל הכניסה לגן העדן האבוד הייתה לבני שמונה-עשרה ומעלה ואנחנו היינו רחוקים ארבע שנים ואלפי קילומטרים נפשיים מאותו מחוז חפץ ומאותה גלי, יפהפייה דרומית ומושא תשוקה, גלי שלוחת הרסן ונטולת העכבות שכּונתה גלי-מזרון־נואיבה.
"אבל אתם, אין לכם צ'אנס. אתם ילדים, היא לא תרשה לכם אפילו ללקק לה ת'תחת", אמר בצחוק לעגני הגברתן שעיר החזה בתסרוקת אפרו, שהפך את עצמו לשריף זמני של החוף. "תחזרו כשתגדלו".
...
בימים היינו בים. בלילות היינו מול הבמה, שואגים בהנאה. מסביבנו רחשה פעילות סוערת ובוערת, שלא הייתה לנו שום גישה אליה. אחרי שנים תספר עיתונאית ידועה מאוד על פסטיבל נואיבה 1978 - "כולם הלכו שם על כולם, בכל המובנים. כולם הזדיינו בנואיבה כל הזמן. עשו חיים. זה היה מקום כזה, בכל המובנים. גם אני התפרעתי שם לא מעט, בואו נגיד ככה".
בלילות, כאמור, התייצבנו מול הבמה. צביקה פיק חידש שם את "שיר הקטר" של אריק לביא, בסיוע סולו גיטרה של גיורא קנת, וביצע גם את "אהבה בסוף הקיץ" ו"דמדומים". יגאל בשן הוכיח שיש לו קול נפלא וגדודי מעריצות, קורין אלאל ומיקי גבריאלוב (שהיו אז צמד) שרו יחד את "סמבה אבן גבירול" ו"אנחנו לא לבד".
אבל כל הפסטיבל היה שווה בעיקר בזכות הלילה האחרון שלו. עשרת אלפים איש, גרי אקשטיין פותח מנועים, הגיטרות מבעירות את האוויר ותחושה משכרת של חופש ועליצות אופטימית. דורי בן זאב הנחה (וגם שר את קלאסיקת הפופ החרמנית "ננסי, ננסי/ היכנסי/ טוב במים/ תנסי") ודויד ברוזה הצעיר והאלמוני נתן שעה של שירי פלמנקו, מבחר מלהיטי פול סיימון וקינח ב"יהיה טוב" (השיר היחיד שהיה לו בעברית, אז).
ואז עלה המלך לבמה. כמה חודשים אחרי "אדם בתוך עצמו", שהיה אלבום די אקוסטי, שלום חנוך חזר לימי תמוז ו"סוף עונת התפוזים" עם חבורת נגנים נהדרת (גרי אקשטיין בגיטרות, רמי לוין בקלידים, דורי לובלינר בגיטרה בס ואלון הלל בתופים) והגיש גרסאות מדהימות ל"אל תוותרי עלי" ול"לא יודע איך לומר לך".
ואז עלה המלך, וזרח בנואיבה. שלום חנוך, קיץ 1978. צילום: יח"צ
השעה ארבע לפנות בוקר, מופע הרוק האימתני בשיאו, אנשים קופצים כמו משוגעים מול הבמה ואחרי שעתיים של היי אנרג'י ושלושה הדרנים שלום חנוך אומר "לילה טוב, נואיבה" והולך.הקהל לא רוצה ללכת. הקהל רוצה עוד. ועוד. ועוד. "ש-לום, ש-לום, ש-לום - היי! שלום חנוך!" מהדהדת קריאת העידוד האדירה.
מיכה דרור ז"ל, בן כיתה שלנו, מתגלה כשהוא רוקד על עמוד התאורה וצורח בהתלהבות. השוטרים מזנקים כדי להוריד אותו משם. ארבע שנים אחר כך שוטרים יאספו את גופתו מהכביש בעקבות תאונת דרכים קטלנית, רגע לפני הגיוס.
...
דורי בן זאב עולה לבמה: "לכו הביתה, אנשים! אין לכם בית?". הקהל ממשיך: "ש-לום, ש-לום, ש-לום - היי! שלום חנוך!".דורי מיואש: "הפסטיבל נגמר, החופש הגדול נגמר, גם שלום חנוך הלך הביתה, לכו גם אתם...".הקהל עונה: "ש-לום, ש-לום, ש-לום, היי! שלום חנוך!". ועוד מישהו צורח: "מ-א־י-ה!". ועוד מישהו צועק: "רוצים עוד!". דורי בן זאב צוחק: "שלום? אתם רוצים שלום? מה קרה לכם, השתגעתם? אני אגיד אותכם לבגין!".
השוטרים מתחילים לפזר את הקהל, שלום חנוך מחכה בוואן שמאחורי הבמה. שלושה חבר'ה מגלגלים ג'וינט ענק מול השמש העולה, השוטר המשופם אומר להם: "חבר'ה, תעשו טובה... לא פה. לא פה, לכו לפינה".
גלי־מזרון־נואיבה נעלמה. כל הדרך חזרה מנואיבה לאילת ובאוטובוס מאילת לתל אביב, היינו שפוכים על הספסלים. בעיתונים כתבו על "וודסטוק" של ישראל. שנה אחר כך מנחם בגין וממשלת הליכוד החזירו את כל סיני למצרים. לא חזרתי לשם אף פעם, מאז, אבל אותו לילה נצרב חזק בתודעה שלי. הלילה שבו שלום חנוך המציא את עצמו כנביא רוק מקומי.שלוש שנים אחר כך הוא כבר הרעיש את עולמנו עם "חתונה לבנה".
דיסקו שביל החלב
"בוא, בוא", אמר עודד. "אני אראה לך משהו שלא תאמין". לא ידעתי לאן הוא מוביל אותי. טיפסנו על גג המבנה. היו שם שני מפלסים וביניהם מעבר צר שרק ילדים רזים מאוד, כמו שהיינו בגיל 14 , יכולים להשתחל דרכו. זחלנו על גחוננו, הגענו לקצה ולפתע, היינו מול חרכי האוורור של מקלחות הנשים בבריכת גורדון. נשימתי נעצרה.
יבשה לשוני בחכי. נאלמתי דום. קפאתי על מקומי אבל דמי בער, גופי התעורר. מולי, במרחק סנטימטרים ספורים, היו שפע של נשים. וכולן עירומות. נשים צעירות ונשים בשלות, נשים רזות ונשים דשנות, נשים בהירות ונשים כהות, וכולן הסירו מעליהן את בגדי הים שלהן והתמסרו למי המקלחת הזורמים, שוטפות את מי המלח מגופן, שולחות ידיים אל משולש השיער הכהה והמטולל שבין רגליהן, חופנות את שדיהן כשהן מסבנות את עצמן ולבסוף גם מייבשות בקפידה את ישבנן ולא שוכחות לספוג את הלחות שמתחת לשדיים.
"מה אתה אומר?", הוא שאל בלחישה. לא הצלחתי לבטא ולו מילה אחת. שפתי היו יבשות. הייתי הלום יופי. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אישה עירומה - עשרות נשים עירומות! - והחוויה הייתה מכוננת. זה היה גן העדן האבוד. הצצה לעולם הקסום שמעבר לקשת בענן. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אבל ידעתי שאני רוצה להיות גדול. עכשיו. סוף הקיץ. לובן החמה, בוהק המרצפות, החופש הגדול זלג אל תומו.
ימים רבים בילינו בכיכר אתרים, בגלל הים הכחול והמנצנץ וגם בזכות היכולת להציץ ולהשקיף אל עולם הנשים העירומות, שלא ידעו שיש מי שצופה בהן ובוחן אותן וחולם עליהן בלילות.כיכר אתרים, שיסודותיה הונחו בשנת 1971, נחנכה בשנת 1975.
כיכר אתרים 1978. המסעדות מלאו אדם. צילום: יעקב סער - לע"מ.
בשנים הראשונות הייתה שם המולה שמחה. אנשים רבים באו והלכו, חצו את הכיכר, בסנדלי אצבע, בכפכפים או בנעלי פלטפורמה, השקיפו אל הים, לבשו אוברולים מג'ינס, חולצות עם הדפסים גאומטריים, מכנסיים מתרחבים, שתו קווינס ואכלו ביסלי גריל.
סניף יוקרתי של כלבו שלום החל לפעול שם, לצד חנויות ללא מכס, לתיירים. קולנוע חדש בשם "שחף" נפתח. המסעדות מלאו אדם. החנויות מלאו מבקרים. אבל הפינה הכי פופולרית בכיכר, שסימלה את התקופה, הייתה המילק בר: במקום אלכוהול מכרו שם מילק שייק, ופל בלגי ובננה ספליט - קינוח אמריקאי שהוגש בצלוחית- סירה ורודה, שבה הונחו שלושה כדורי גלידה מתוקים, רכים, עטויים קצפת, נמסים בתוך בננה חצויה לאורכה.
אמצע שנות השבעים והטעם המתוק היה הטעם השולט. מה שיותר מתוק יותר עמוק. רוטב אננס על גלידת הווניל. רוטב שוקולד חם על גלידת השוקולד. רוטב תות אדום, בוהק וסמיך על גלידת התות. וגם דובדבנים מסוכרים על ענני קצפת אדירים ועל כל אלה פוזרו, בנדיבות, בוטנים מתוקים.
המילק בר, שפנה לים, נשא שם יפה. עברי. חללי. חלומי: "שביל החלב". אחיו של עודד פתח את המקום מיד אחרי השחרור, יחד עם חבר טוב מהצבא. שניהם היו בני 21 . אנשי עסקים צעירים, סטודנטים, נאים, מלאי מרץ וטסטוסטרון. הם הרוויחו הון, והכסף ותחושות החופש וההנאה משכו לשם נשים.
המקום נמלא נשים יפות, כל הזמן. בסוף קיץ 1977 הם ארגנו תצוגת אופנה ברחבה שמול המילק בר.אנחנו, הנערים הצעירים, ישבנו ובהינו בנשים הפוסעות הלוך ושוב לצלילי המוזיקה הגרועה, כל כך גרועה, כשהכרוז מכריז בקול מלא פאתוס את שם הדוגמנית והבגד שעל גופה. נהגנו לנסוע באוטובוס עד סוף רחוב ארלוזורוב ומשם ברגל, דרך שדרות קרן קיימת, היום שדרות בן גוריון, עד לכיכר החדשה ולמילק בר.
נערות, בחורות ונשים בג'ינס מתרחבים או בחצאיות צבעוניות ומטפחות קשורות על החזה, וגברים במכנסיים לבנים עם חולצות כפתורים פתוחות עד הטבור ונעלי אדידס סטן סמית', או מוקסינים אינדיאניים. הכל שידר לנו: אתם עוד לא גברים. אתם עדיין ילדים. אתם מחוץ לעולם הזה. כאן עושים חיים, אבל אתם לא חלק מהמסיבה הזו.
ובאמת עשו שם חיים. והמוזיקה הייתה גרועה להפליא. איומה. במילק בר ההוא, "שביל החלב", למדתי את העוצמה הטמונה במוזיקה גרועה. זה לא משונה כמו שזה נשמע. אז לא דיברו על "קאלט" ועל "טראש" ועל "פוסט מודרניזם". לא היו "טרנדים" ולא היה "רטרו". היה מה שהיה. היה טוב והיה רע. לנו, כנערים מתבגרים בסוף שנות השבעים, היה ברור מאוד מה טוב ומה לא.
בשבילנו דיוויד בואי היה גאון, ולעומתו אפריק סימון - מתכון להקאה. לד זפלין היא להקה מעולה ובוני אם - חרפה. ג'פרסון איירפליין אדירים, אבל דיסקו זה ביזיון גמור. הפסקול של "וודסטוק" - כליל השלמות, ולעומתו פסקול הסרט "שיגעון המוסיקה" - כלימה.הצמד סיימון וגרפונקל - קלאסיקה, הצמד הספרדי באקארה - "כן, אדוני, אני יכולה את הבוגי" - שפל המדרגה.
העולם מחולק לטובים ורעים - ודיוויד בואי היה גאון. צילום: רויטרס
העולם היה מסודר לנו בראש לפי טובים ורעים. מתי כספי - איכות צרופה. צביקה פיק - כוכב פופ. בבית שמענו את "שנת החתול" של אל סטיוארט, את תקליט הבכורה של בוסטון, את אלבום ההופעה הכפול של פיטר פרמפטון. אבל ב"מילק בר" התעקשו לנגן אך ורק את אותה מוזיקה מחרידה שהייתה, מבחינתנו, מחוץ לתחום. מבחינתנו אסור היה בכלל להזכיר את שמותיהם, שלא לומר להחזיק תקליטים שלהם ממש בבית. היינו ילדים שאימצו פוזה מחמירה בכל הקשור למוזיקה.
כל אוספי האקספלוז'ן למיניהם היו בעינינו שרצים שבהם אין לגעת. אנחנו הוקסמנו מפרנק זאפה ומקינג קרימזון. וב"שביל החלב"? ד.י.ס.ק.ו בפנים מחייכות וגופות צעירים מפזזים. בגיל 14 היינו שוחרי איכות וסנובים אינטלקטואלים בכל הקשור למוזיקה. חסרי פשרות. איכותנים ונוקשים, בזים לכל דבר שאינו עומד בתו התקן הקשוח שקבענו לעצמנו, ואילו הם, בלייני "שביל החלב" היו קלים, קלילים, מיניים, נהנים מהחיים.
לא הבנו איך זה יכול להיות, אבל ראינו בעיניים את התענוג שהפיקו מהמוזיקה האיומה ששוגרה בקולי קולות אל חלל ה"מילק בר" ואל מרפסת המקום. היה ברור למדי שהם נהנים, נהנים מאוד מכל מה שהחיים הציעו להם ועוד לא הציעו לנו.אנחנו שמענו רוק מתקדם ורוק כבד ואמנים מלנכוליים בריטים, אבל הם שמעו אנחות והתנשפויות.
להם היה משהו שלא היה לנו. הייתה בהם שמחה וחיוניות. היה להם סקס. הרבה סקס. המון. בצבעיםובטעמים שונים. ברקע התנגנו הבי ג'יז והסטייליסטיקס, 5,000 וולט וקיי.סי אנד דה סאנשיין בנד בעוצמה רבה, והצעירים, בבגדים חושפניים, רקדו ופיזזו בביטחון ולנו היה ברור לגמרי שהם יסיימו את אחרהצהריים הזה בלהט חושים פראי ומשחרר ואנחנו נשב שוב עם חוברת של "פלייבוי" ונפנטז על החיים האמיתיים.
בלייני "שביל החלב" נהנו מהמוזיקה. היא הייתה מוזיקה של חיוכים ושל שמחה, של תנועה ושל חופש, של ים ושמש - לא רק של שדות ירוקים מתחת לשמיים אפורים. זו הייתה המוזיקה הכי רחוקה ממה שבעינינו נחשב לאיכות אבל הייתה לה איכות עצמאית משלה. עובדה. היא הציתה בהם אור ומיניות.
לראשונה הבנתי שהמוזיקה פועלת במישורים שונים ומשונים. לרוחב ולעומק, לאורך ולגובה, או על הרצפה של רחבת הריקודים, או השירותים. לא חשוב.מוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה. אני יכול לתעב אותה, אבל אני לא יכול לבוז לה ולכוח שלה על אנשים מסוימים. לשמחה שבה. ליכולתה להפעיל את הרגליים ואת החלציים ולא רק את הרגש ואת השכל.
פתאום הבנתי מוזיקה באמת ולא רק את מה שנחשב בעיני לקצפת של המוזיקה. לקראת סוף שנות השבעים השתנתה הכיכר. חנויות נסגרו או הפכו למועדוני הימורים. המילק בר "שביל החלב" נסגר והפך לתחנת טוטו. במקום החלו להסתובב בעיקר זונות, שיכורים ובריונים. זבל הצטבר ליד החנויות הנטושות, ובמסדרונות שבמפלס התחתון השתרר ריח תמידי של שתן.
גם קולנוע "שחף" המופלא נסגר. כיכר אתרים הפכה לגוש בטון מול הים התיכון היפהפה ותחת שמי התכלת, כאבן שאין לה הופכין ואין לה גאולה, שנים על גבי שנים. עבורי נשארו רק זיכרונות מאותם ימים של קיץ ומיניות מתעוררת, מאותה התבגרות ומאותה מוזיקה איומה שלמדתי לה תייחס אליה בסלחנות.
הספר "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" יצא בהוצאת מרום תרבות ישראלית