בעיקול הנהר, מתוך הערפילים הכבדים, מגיחה לפתע סירת עץ ובתוכה ניצב האיש הזקן, שעומד וחותר וחותר וחותר, והסירה שלו מתקדמת באיטיות במעלה הנהר. הזקן בודק את פני הנהר הסרבן, בולש אחר שינויים שגרמו גשמי החורף לסביבה. לפתע הוא מאתר את מה שחיפש - לשון יבשה קטנה, מעין אי שצץ בלב הנהר.
הזקן מחנה את סירתו בשולי האיון הזה, יורד אל הקרקע, ממשמש את האדמה,ואפילו טועם אותה. כן, זהו המקום שאותו הוא חיפש. כאן הוא יבלה את עונות האביב והקיץ הממשמשות ובאות, כאן הוא יגדל השנה את התירס שלו.
"אי התירס", שאלה הן הסצינות הפותחות אותו, הוא סרט מתוצרת גאורגיה, שיתארח בשבוע הבא בחיפה, כאחד מ-120 סרטים זרים שיעשו את דרכם אל אולמות ההקרנה שעל הכרמל, במסגרת פסטיבל הקולנוע ה- 30 במספר שייערך בעיר.
"אי התירס". צילום: יח"צ.
"אי התירס" עטור השבחים הבינלאומיים, הוא סרט דל בדיאלוגים, אך מרובה ברעשים. קולות הטבע - פכפוך המים, קול שבירת הענפים, ציוץ ציפורים, רעמים וברקים ומטחי גשם. וגם קולות שעושה האדם; קולה של סירת מנוע המפטרלת בנהר, קולות ירי, רעש ניסור עצים וסאונד של נעיצת מסמרים.
החלטתו של הזקן להתנחל על האי שפרץ מתוך מערבולות הנהר, גוררת אחריה מעקב פילמאי מדוקדק אחר פרטי בנייתה של בקתת עץ, ולאחר מכן ירידה לפרטי הפרטים של תהליך הכשרת האדמה וזריעת התירס בין רגביה. כעת האיש הזקן כבר לא לבד.
לצדו מסתובבת נכדתו - ילדה האוחזת בבובת סמרטוטים, והיא שתשמש כאסיסטנטית שלו לאורך עונת גידול התירס. גאורגי אובאשווילי, שכתב וביים את "אי התירס", בונה את הסרט בסבלנות מרבית, על גבול הנדנוד.
מעת לעת קורע את האוויר קולו המטרטר של מנוע הסירה, שעליה כמה חיילים חמושים. תמונת המצב החד משמעית הזאת - מצד אחד חיילים מורעבים, מהעבר האחר ילדה עם בובת סמרטוטים, היא בהחלט נוסחה טורדת שלוותו של כל סבא (וכל צופה בסרט).
הנהר שבו צומח האי הקטנטן משמש כנקודת גבול בין מדינת גאורגיה לבין מחוז אבחזיה, התובע עצמאות מממשלת טביליסי. וזו גם הסיבה לפטרולים הצבאיים התכופים, שמחזור ההתנהלות שלהם מקביל לשגרת גידול קלחי התירס.
אובאשווילי מנצל את הסיטואציה הטעונה על מנת ליצור סרט שכולו מטאפורה עלמצב האדם, היחס שלו אל הטבע, גילויים ראשונים של מיניות נשית, וכמובן הרהורים על אודות הטיפשות הפוליטית שזרה לכל מחזור החיים הטבעי, המתבטא בצמיחתם הפתאומית של איים בלב הנהר, ובשקיעתם המתבקשת מאליה.
מהבחינות הללו מזכיר "אי התירס" את סרטו הנודע של קאנטו שינדו היפני, שב-1961 יצר את "האי העירום", שחקוק עד היום בזיכרון כמסה האולטימטיבית על אודות מערכות היחסים בין אדם לסביבה
.***
מוטיב האי כמייצג התמצית הסימבולית לקללת הבדידות האנושית על פני האדמה, בולט גם ב"נשים שרות", סרטו האחרון של ריאה ארדם הטורקי.
במכשירי הטלוויזיה המפוזרים בכל עבר מושמעות ללא הרף אזהרות מפני רעש אדמה ההולך וקרב, ומאחד האיים הסמוכים לאיסטנבול מתפנה במהירות מרבית האוכלוסייה המפוחדת. מרביתה, אך לא כולה. אלה שנותרים מאחור, כשהם תקועים במקום שעוד מעט יחווה מכת טבע קשה, הינם גיבורי עלילתו התלושה והסתומה של "נשים שרות".
בשיטוט במרחבי האינטרנט טרם נמצא מישהו - מבקר סרטים או פרשן - שהצליח לספק הסברים סבירים על אודות מהותו של סרט זה, שלא מתחיל בשום מקום ולא נגמר בשום תחנת זמן. אך מי שמוקיר את עבודותיו המופלאות של ארדם, שעשה בעבר את "ימים ורוחות" (2006) ו"קוסמוס" (2010), יהיה בוודאי מוכן לקבל על עצמו את מוסכמות הקולנוע הספיריטואלי שלו, המשלב אלמנטים מהנוסח המוכר מתוך יצירות טרקובסקי או טרנס מאליק.
"נשים שרות". צילום:" יח"צ
הוד קדומים, או אולי אימה דתית, מלכדים יחד את אותם תושבי האי שאינם מתפנים, וביניהם גבר צעיר ומשוגע, המוקף באב חרדן ובגרושה תוקפנית. אל שלושה אלה מצטרפים רופא האמון על האמת המדעית ולועג לכל הג'יבריש המיסטיקני שפורח מסביבו.
לעומת הרופא הרציונלי מתייצבות שתי נשים נוודות, המשמשות מעין צינור להעברת מידע מטעמם של הכוחות הנסתרים השולטים באדם, כמו גםבטבע. אל חבורה בלתי יציבה מהבחינה הנפשית, יש לצרף גם עדר גווע של סוסים הלוקים במחלה קטלנית, וכן מזג אוויר זעפני.
ארדם אורז את החזון הנבואי הזה במעטפת סאונד שעשירה בנהמות הטבע, ובה משתלבת מוזיקה שמרביתה נכתבה על ידי ארוו פארט, המלחין האסטוני הספוג באמונה הנוצרית. "החיים הם אפלה", כך פוסקת אחת מאותן דמויות מוטרפות דעת של "נשים שרות", ואותם הצופים בפסטיבל חיפה שכבר מכירים עבודות קודמות של ארדם לא יוכלו אלא להסכים לקביעה הגורפת, שהייתה בוודאי נשמעת טבעית ורלוונטית אילו מישהו מגיבוריו השוודים של אינגמר ברגמן המנוח היה משמיע אותה.
***
באזור ההררי סילס מריה, המצוי על יד סנט מוריץ בשווייץ, מכירים היטב את תופעת הטבע הייחודית, שאותה הם מכנים "הנחש ממאלויה", על שמו של הנהר הזורם באזור. שילוב של עננות נמוכה ושל ערפילים כבדים יוצר באזור אשליה אופטית של נחש אדיר ממדים, החובק את הפסגות המושלגות, וכמו ניתק מהשמיים ויורד אל בין פיתולי הנהר.
סביב תופעת טבע זו, שהונצחה כבר בסרטי תעודה מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, בונה אוליבייה אסאייס הצרפתי את הדרמה "העננים של סילס מריה", בכיכובה של ז'ולייט בינוש. בינוש מגלמת דמות של שחקנית נערצת המתבקשת על ידי מפיק זריז לבצע פסק זמן בין סרטיה, כדי לשוב ולהישאב לזמן מה אל עברה כשחקנית תיאטרון מתחילה.
מסתבר ש- 20 שנים קודם להתרחשות המתוארת בסרט זה, השתתפה הדמות של בינוש בהצגת תיאטרון שבה גילמה צעירה סוערת וסקסית, כולה בת 18, שהמניפולציות שלה גורמות לאובדן חייה של אשת עסקים בת -40 המאוהבת בה.
"העננים של סילס מריה". צילום: יח"צ
כעת נדרשת הדמות של בינוש לעבור אל הצד השני של המחזה, ולגלם את האחרת, את האישה המבוגרת, בעוד דמות השרלילה מופקדת בידיה של אלילת נוער, שאותה מעצבת פה קלואי גרייס מורץ.
אסאייס המיומן ("אירמה ואפ", "שעות הקיץ") מתבל את העלילה בדמות נשית שלישית - האסיסטנטית התזזיתית של הכוכבת בינוש, שאותה מגלמת פה בכישרון רב קריסטן סטיוארט מסדרת "דמדומים".
שלוש הנשים הללו, כל אחת מהן מתוארת דווקא כבעלת אופי נחוש, מתומרנות ללא הרף על ידי ארבעה גברים - מחזאי, במאי, מאהב וסוכן - שאינם חולמים ולו לרגע קט לוותר על מושכות השליטה בגורל הנשים. משחקי השליטה הכפולים - הנשים בינן לבין עצמן, ובינן לבין הגברים שלהן - מניבים סרט שנון ואלגנטי, שאילו אסאייס היה מקצר אותו ברבע שעה, הוא היה משתפר אפילו יותר.
***
מערכת יחסים טעונה בין במאי סרטים לבין השחקנית שלו, משמשת כתשתית לסיפור המסגרת של הסרט הרומני בעל השם הארוך: "כשהערב יורד על בוקרשט או מערכת העיכול".
קורנליו פורומבויו, המוכר בישראל בזכות סרטיו המבריקים " 12:08 מזרחית לבוקרשט" ו"שם תואר: משטרה", מרחיב הפעם את מנעד הג'סטות המוכרות שקושרות בין שתי הדמויות הגנריות - במאי לעומת שחקנית - ומעז לצלול ממש לתוך "פנימיותה" של הדמות הראשית בסרטו, דמותו של הגבר המביים.
עיקר לבטיו של הבמאי של הסרט-בתוך- הסרט הם כיצד לברוא על הבד מציאות כאילו אובייקטיבית, כזו שאינה משתמשת במניפולציות המכופפות את רצונן וגורלן של הדמויות השונות שאותן הוא זורע בסרטו.
"כשהערב יורד על בוקרשט או מערכת העיכול". צילום: יח"צ.
לצורך גיבוש פתרון ויזואלי לסוגיה תיאורטית זו, שולף פורומבויו משהו שעדיין לא נוסה בקולנוע. הוא משלב ב"כשהערב יורד" סרט וידיאו שצולם בתוך מערכת העיכול הפרטית של זה שמגלם את דמות הבמאי; וידיאו של בדיקת הגסטרוסקופיה שעוברת הדמות. ועכשיו, עם נתונים הנלקחים ממש מתוך הקישקעס של היוצר, אפשר להתחיל לדבר על אובייקטיביות פוטנציאלית בתוך ים המניפולציות.
***
ומבוקרשט לבודפשט. הבמאי ההונגרי המצוין קורנל מונדרוצ'ו ("דלתא", "בן עדין") משרטט ב"אל לבן" פנטזיה מבעיתה מהסוג שאלפרד היצ'קוק הציג פעם ב"הציפורים". התקוממות של בעלי חיים נגד נצלנותו של האדם. הפעם מדובר במרד כלבים, החושפים מלתעות של מחאה מול האדישות וההתעללות בהם.
לילי היא ילדה בת 13, בת להורים גרושים. אמא שלה נעלמת לאוסטרליה, והיא עצמה מופקדת אצל אביה המנוכר. הילדה צמודה להאגן, לברדור מעורב וערני, שמביא את הקריז לאב העצבני ממילא.
"אל לבן". צילום: יח"צ.
הלה זורק את הכלב מדירתו, ובכך מתחיל מעגל אלימות הדדית בין האדם לבין הטוב שבידידיו.האגן נופל במלכודת של מהמרים על קרבות לחיים ולמוות בין כלבים. הללו מצמידים לו את השם התוקפני מקס, וכך מסגל לעצמו הלברדור נעים ההליכות התנהגות של קילר, שבאמצעותה הוא מוביל את כלבי בודפשט העזובים למתקפה מאורגנת היטב נגד בורגני הכרך.
מונדרוצ'ו מתזמר על הבד התרחשויות מסעירות בהשתתפותם של 274 כלבים, ששניים מהם מגלמים את האגן/מקס על שני פרצופיו הסותרים. מובן שמדובר כאן במשל על אירופה העכשווית, שונאת הזרים. אך בה בשעה זהו גם סרט על חרדת הנטישה של לילי, שנעזבה על ידי אמה, והאגן, שנעזב על ידי לילי יקירתו.