תשע בבוקר, בית קפה בחסות קק"ל בשמורת סטף, ממערב לירושלים. ד"ר מיכה גודמן (40 בעוד חודש), חוקר ומרצה במחשבת ישראל, ראש מדרשת עין פרת באלון ומחבר רבי המכר "סודותיו של מורה הנבוכים", "חלומו של הכוזרי" ו"הנאום האחרון של משה", שיצא לאחרונה (הוצאת דביר), מגיע מצויד בחיוך רחב ובצעדי דילוג קלילים מוביל אותנו לשולחן צדדי הצופה אל נוף הטראסות.

המלצרית מזהה אותו מיד. "היום אתה לא בבגדי ספורט... תרצה שקשוקה?", היא אומרת בחיוך לפילוסוף הפופולרי בעל פני הילד. בפינה הזאת, מתברר, כותב גודמן חלקים ניכרים מספריו. ארבע פעמים בשבוע הוא מגיע לכאן בבגדי ספורט, יוצא לריצה נמרצת של שמונה קילומטרים, "חוזר כולי מיוזע ומתחיל לכתוב לעצמי ראשי פרקים שעלו לי בדרך. אני כותב לעצמי אי-מיילים, אחר כך מרחיב אותם. הריצה מרגיעה את הגוף, בלעדיה אני לא יכול לשבת שבע שעות ברציפות ולקרוא ספר או לכתוב. הבעיה היא שבכתיבה, אם עשיתי הפסקה של כמה ימים, אני חוזר בדיוק לאן שהפסקתי. בריצה אם אתה עושה הפסקה - אבוד לך".כבר לא מפחדים

הרמב"ם, ממציא תורת הגוף-נפש ביהדות, יכול להיות מרוצה. איכשהו (אולי בזכות הריצה) מצליח גודמן לתמרן באופן מעורר השתאות בין כל עיסוקיו - קורא, חושב וכותב מחוץ לקופסה, מרצה בארץ ובחו"ל (אף על פי שהוא לא אוהב טיסות), מלמד בארבעה קמפוסים של תוכניות "אלול" לסטודנטים של מדרשת עין פרת באלון בקיץ, מרצה באוניברסיטה העברית בחורף.

הוא גר בכפר אדומים, אי שם בין מעלה אדומים לים המלח, נשוי לציפי (בעבר ארכיאולוגית
ואשת הייטק וכיום אחות חדר מיון בשערי צדק) ואב לתאומות בנות 6 - ובתוך כל זה הוא נגיש וצחקן, כמעט כמו הדוד מהמערכון של הגשש. "למזלי, אני לא חזק ברגשי אשמה", הוא אומר בחצי חיוך. "הנאום האחרון של משה" קפץ תוך זמן קצר לראש רשימת רבי המכר, וגודמן מוצף בקשות לראיונות ולהרצאות.

אם לשפוט על פי הצלחת ספריו, גודמן אכן מצליח להביא משב רוח חדש ומרענן בתפר שבין יהדות לפילוסופיה ובין ישראליות ליהדות. אומרים עליו שהוא ניחן במה שמכונה "מתנת הבהירות", היכולת להבהיר סוגיות מורכבות באופן בהיר וקוהרנטי, ותוך כדי זה לייצר אמירות שלאהיו מביישות אף קופירייטר.

איך אתה מסביר את הצלחת הספרים שלך? הרמב"ם, הכוזרי, נאום משה - אלה לא בדיוק נושאים קלילים. 
"נכון, ואני חושב שלפני עשר שנים כל זה לא היה קורה. הדתיים לא היו יכולים לקבל את הספרים שלי, כי הם היו רדיקליים מדי, והחילונים לא יכלו לקבל אותם כי הם היו ‘יהודיים' מדי. אבל בינתיים קרה משהו בחברה הישראלית. יש היום מה שאני קורא לו חילונים חדשים', ו'דתיים חדשים' - החילונים מתחברים יותר ויותר ליהדות, והדתיים מוכנים יותר ויותר להיפתח אל העולם. האקלים
החדש הזה - אפשר את הצלחת ספרי. כך שבעצם היה לי פשוט מזל, שכתבתי את הספרים בזמן הנכון". 

אתה מאמין שיש התקרבות של ממש בין דתיים לחילונים?
"בהחלט קורה משהו, אני רואה את זה כל יום בקמפוסים שאני מלמד בהם. כל הדיכוטומיה הזו שבין דתיים לחילונים היא מלאכותית במידה רבה. החילונים לומדים היום יהדות לא כסמכות - אלא כהשראה, כפי שאמר אחד העם. הם כבר לא פוחדים מהעבר, והדתיים, מנגד, פחות פוחדים מהעולם, אלה ואלה פחות מפחדים זה מזה. זה "המיינסטרים הישראלי החדש" - ואת זה אני מקווה לטפח בעבודה שלי במדרשה, בהרצאות ובכתיבה - מרכז מתון, שיהיה בו הלהט של הקיצונים".

הצעירים של היום - יש בכלל עם מי לעבוד?
"תדעי לך שהחבר'ה האלה הרבה יותר טובים ממי שאנחנו היינו בגילם. יש פשוט התרחבות
של הספקטרום - הטובים של היום הם הרבה יותר טובים, והגרועים של היום הם הרבה יותר גרועים".
ממשה ועד בן־גוריון אם מחפשים מכנה משותף בין שלושת ספריו של גודמן (מלבד העובדה שהצליחו מאוד), הרי זה החיפוש אחרי הרבדים הפחות מוכרים ונראים לעין בטקסטים שהוא כותב
עליהם, "זה כמו אדם מאוד מעניין שאתה פוגש ומתעמק בו - תמיד תופתע מחדש, כי אדם הוא אף פעם לא מה שחשבת מלכתחילה. ואם כן, סימן שאתה לכוד בסטריאוטיפים. תמיד מתגלים לך עוד רבדים, עוד פנים, עוד סתירות".

אם ב"סודותיו של מורה הנבוכים" ניסה גודמן לגשר בין יהדות לספקנות וב"חלומו של הכוזרי" בין לאומיות לאוניברסליות, ב"נאום האחרון של משה" הוא מנסה, כעדותו, לגשר בין הצלחה לכישלון, ובין כוח - למוסר. לכל אחד מספריו הקדיש כשלוש שנות עבודה מרוכזת, "אבל בעצם אני עובד על הספרים האלה כל חיי", הוא מספר, "עם הרמב"ם אני מנהל דיאלוג כבר מגיל 16 , כי הבנתי שהוא
מציע אלטרנטיבה אחרת ליהדות הדוגמטית שמעולם לא התחברתי אליה. על ספר ‘דברים'

אני חושב כבר שמונה שנים - קראתי אותו יום־יום מחדש בשנים האחרונות. בעצם כל שיחה שניהלתי, כל פרק ב'סיינפלד' שראיתי, כל תובנה שהייתה לי, אפשרו לי את כתיבת הספר האחרון. לעניות דעתי, זה הספר הכי טוב משלושת הספרים שכתבתי, מבחינת הבהירות לקורא".

גודמן מתעמק הפעם בספר החמישי והאחרון בתורה, שבו נושא משה את "נאום חייו", רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ כנען. משה, כזכור, לא ייכנס איתם, ומקום קבורתו לא יוודע לעולם. "מה שנשאר כמפעל ההנצחה של משה הוא התובנות והמחשבות שלו, כפי שהשתמרו בספר הזה".

למה בחרת להקדיש דווקא לו כמה שנים מחייך?
"ספר 'דברים' הוא הראשון בתורה שאיננו מתיימר להיות יצירה אלוהית, כתוב במפורש שאלה הדברים שאמר משה. וזה גם הספר הראשון בתורה שנותן פרשנות לתורה. שני הדברים האלה עניינו אותי מאוד, מבחינה פילוסופית ודתית כאחד. ויש משהו נוסף: ספר 'דברים' מציע הצעה דתית שונה מהספרים שקדמו לו. לכן יוצא שבתוך התורה יש שתי תפיסות דתיות שונות. וזה לא קל לרבים להפנים. ומעורר לא מעט מהומה. קל לאנשים להבין שיש מחלוקת פרשנית על התורה, הרבה יותר קשה לקבל שיש מחלוקת בתוך התורה עצמה. מי שהבין את זה היה דווקא הרב קוק, שאמר שאלוהים פונה לאדם בכמה קולות גם בתורה, כמו בכל אדם גדול, יש ריבוי סתירות ורבדים".

ספר לי על משה שלך.
"משה עומד שם, בערבות מואב, אחרי 40 שנה שהיהודים האלה אמללו אותו במדבר (גודמן צוחק), עכשיו הוא כבר בן 120, ניצב בין הזיכרונות שלו מהעבר לבין החששות שלו מעתיד העם. זו נקודת המעבר בין חולשה לכוח, בין עם חלש לבין עם כובש. משה בנאום שלו בעצם מנסה להזהיר את בני ישראל מההיבריס של הכוח, מההשחתה של עם חזק. חלק גדול מספר ‘דברים' מוקדש לזה. ברגע הפרידה שלו הוא לא מנסה לשכנע אותם שהארץ שלהם, הוא יודע שהם ינצחו, זה לא מה שמדאיג אותו. מדאיגה אותו המוסריות של העם בדורות הבאים, והספר עוסק בין השאר בשאלה אם עם יכול להיות גם חזק ומצליח ועשיר - וגם מוסרי".

יש כאן הקבלה לא מקרית לנראטיב הציוני.
"נכון. ובניגוד לפילוסוף הרמן כהן למשל, שסבר שהציונות תשחית את העם היהודי, משה מוכן לקחת את הסיכון - בתנאי שהעם הזה ישמור ויזכור כמה דברים קריטיים. משה, בניגוד לאפלטון ולבן-גוריון, חשב שמה שישמור אותנו בארץ הזו הוא דווקא הזיכרון שאנחנו לא מכאן - זה אחד הפרדוקסים הגדולים בספר. זה לא ‘הארץ שלנו, לנצח נצחים', ולא אנחנו מכנען' - להפך, הספר מטפח את תודעת הגר - אתה צריך לזכור כל הזמן שאתה לא מכאן ועד כמה קיומך בארץ הזאת שברירי, לא
מובן מאליו, בעירבון מוגבל. במה הוא תלוי? רק בסוג החברה שתקים כאן".

כלומר?
"אנשים האמינו שבזכות הטקסים הדתיים ובית המקדש הם מוגנים. הם יקריבו קורבנות והכל יכופר להם. משה אומר להם ‘רבותי, ההגנה שלכם לא תבוא מהטקסים הדתיים ולא מבית המקדש - היא תבוא מהיחסים שלכם עם הגר, היתום והאלמנה - שלושה מגזרים לא מוגנים בחברה. אתה תגן על חסרי ההגנה, ואם לא תעשה זאת - אתה תאבד את ההגנה שלך, וכל הטקסים הדתיים והקרבת הקורבנות לא יעזרו לך. טקסים דתיים, יש להם משמעות רק אם לא מייחסים להם את כל המשמעות. במובן הזה הם כמו כל הדברים הטובים שבעולם - עובדים רק במינונים מתונים. כמו שלמדתי מאבא שלי - כוס אחת של וויסקי סינגל מאלט זה מצוין, תשע כוסות זה כבר הרסני".

איך משה מעביר את המסר הזה?
"על ידי הנחלת הזיכרון של מה שהיה פעם. הוא משתמש בזיכרון סלקטיבי, זיכרון מאזן. הוא אומר להם מה לזכור - לא את כל האירועים בעבר, אלא את מי שהייתם בעבר - גרים ועבדים, ומי שהושיע אתכם היה אלוהים, לא אתם בכוחכם. בדיוק היום חברים שלחו לי בוואטסאפ פוסט שזכה כבר למיליון וחצי לייקים - סיפור של זוג שישב באיזו מסעדה, ולמלצרית שהתרוצצה בין כל השולחנות לבדה לקח 40 דקות להביא את הקפה, כולם כעסו עליה, ואף אחד לא השאיר לה טיפ. הזוג הזה החליט להשאיר לה טיפ גדול במיוחד - כי הם נזכרו פתאום בימים שהם עבדו כמלצרים. הם גילו חמלה. תזכור את מי שהיית פעם, אומר משה, זו הדרך להיות עם חזק, שלא הושחת על ידי הכוח שלו".

אין לנו בעיית זיכרון - אנחנו כל הזמן זוכרים את השואה, למשל, ובכל זאת מתייחסים בלי חמלה למבקשי מקלט, למיעוטים.
(שותק לרגע) "יש פסוק בתנ"ך - ‘כי גר יהיה בארצך - לא תונהו', ורש"י אומר, ‘מום שבך - אל תיתן בחברך'. היותך קורבן לטראומה יכול לא רק להפוך אותך לאדם רגיש - זה יכול להפוך אותך גם לאדם אטום מאוד, או אגרסיבי מאוד. לכן לא מספיק לזכור - השאלה היא מה עושים עם הזיכרון ואיך מעבדים אותו".

מתווך בין עבר להווה

אין לו פייסבוק, הוא מצהיר ("אמרו לי שזה לא טוב, כי ככה לא אוכל לשמור על קשר עם הקוראים, אני שמח לראות שזה לא נכון"), אבל התגובות מגיעות אליו. החילונים מחבקים אותו באהבה, הדתיים השמרנים - קצת פחות. "ידידי, הרב בני לאו, אמר שהיהדות הדתית מתפלגת לשניים - האחת קפואה, השנייה משתנה ונפתחת. עם זו הנפתחת יש לי מערכת יחסים מאוד טובה. ביהדות המסתגרת לא מתים עלי, נאמר זאת כך".

הדבר הכי "מעליב" שכותבים לגודמן, מתייחס לעובדה שאמא שלו גיורת, "בסגנון ‘מי אתה שתיתן פירושים חדשים לתורה? רק עכשיו הגעת ליהדות וכבר אתה מרשה לעצמך לשנות אותה?'".
הסיפור היהודי של גודמן אכן בלתי שגרתי, ממש כמוהו: אמו, בת למשפחה קתולית אמידה
מאוקלהומה, פגשה את אביו, יהודי חילוני יליד מסצ'וסטס, בעת שהתנדבו בחיל הישע בבוליביה.

אמו התגיירה בגיור אורתודוקסי, ושניהם חזרו בתשובה ועלו ארצה ב-1969. הוא גדל במושבה הגרמנית, עם שתי אחיות ושני אחים (אחיו הצעיר תני, נהרג בתאונה לפני 13 שנה, כשהיה בן 17), למד בבית ספר דתי והלך לצופים הדתיים, "אבל גדלתי בבית מאוד לא שיפוטי ולא מתייג. אפשר לומר שגדלתי בעיוורון זהותי - לא הייתה אצלנו חלוקה של 'דתיים' ו'חילונים', או אשכנזים וספרדים.

הורי פשוט רואים את הטוב באדם ודנים כל אדם לכף זכות. אני חושב שאת היכולת שלי לתקשר עם כל אחד בשפתו, להיות מעין מתרגם-מתווך בין עבר להווה, להרגיש בנוח עם חילונים ועם דתיים, ישראלים ואמריקאים, קיבלתי במתנה מהבית".

"רבים מבני משפחת אמו בארצות הברית הם נוצרים אדוקים. אחד מבני דודיו, "קאזן ביל", היה נשיא בית מדרש לפרחי כהונה באוקלהומה, בת דודה אחרת הפכה לנזירה, "הם אנשים מצוינים, ויש לי איתם שיחות מאלפות".

"אף אחד לא ימכור לי שסבתי ובני דודי המקסימים והאדיבים באוקלהומה הם פחות שווים מכל מיני יהודים שדחפו אותי בשדה התעופה", הוא מחייך, "כך שאינטואיטיבית אני אוניברסליסט, שמאמין שכל בני האדם שווים". מה שמוביל אותנו לדילמה שעליה כתבת ב"חלומו של הכוזרי", של מה בעצם משמעות היותנו "העם הנבחר".

נכון, כי מצד שני, מה נעשה עם העובדה שבעוד היהודים הם רק 0.002% מאוכלוסיית העולם, 20% מזוכי פרס נובל הם יהודים?
"שאי אפשר לדמיין את המאה ה-20 בלי מרקס ופרויד, ואיינשטיין? מה נעשה שהיהודים תרמו לאנושות ביחס לגודלם יותר מכל אומה אחרת?"

"מצד אחד, ברור שאנחנו יוצאי דופן. מצד שני, לא יכול להיות שאנחנו יוצאי דופן. יש כאן מתח שקשה ליישב, מתח שקיים גם במסורת שלנו - ולטעמי היא לא מיישבת אותו, אלא רק מייצגת אותו. בכלל, אני טוען שהספרים הגדולים לא פותרים את ההתחבטויות, הם בעיקר משדרגים אותן. צריך לדעת לחיות עם הספק ועם הסתירות".

זה מוטיב שמופיע בכל הספרים שלך, גם בזה האחרון - היכולת לחיות עם הספק, עם הסתירות?
"הרמב"ם אמר על רבי עקיבא, שהיה האדם השלם ביותר שיש. ולמה? כי הוא ‘ידע לעמוד במקום הספק'. הוא לא רץ לחפש מהר תשובה, הוא לא הגיע לאמת, אלא נשאר במקום, עם הספק ואי הוודאות ואי הנוחות, וזו החוכמה הגדולה בחיים האלה".

גם הבודהיזם מדבר על זה הרבה.
"אין לי שום בעיה עם הבודהיזם - אם בימי הביניים ניסו לגשר בין התרבות היהודית לתרבות
המערב, היום מנסים למצוא גשר בין המסורת שלנו לתרבות המזרח. אחד העם כבר אמר שמסורת נבנית מאינטראקציה עם תרבויות אחרות, בתנאי שאתה לא נמס לתוכן".

לחיות עם ההצלחה
תמיד הייתה לו, לדבריו, ביקורת חריפה על שני העולמות שגדל בהם - היהדות האורתודוקסית
("שהרבה פעמים מטפחת דוגמטיות ואשמה") והאקדמיה ("שהרבה פעמים מדכאת את הסקרנות"), אבל לקראת מה שהוא מכנה בחיוך "משבר גיל ה-40 " נחתה עליו התובנה ש"העולמות שאני הכי ביקורתי כלפיהם הם העולמות שאני חייב להם הכי הרבה, ובלעדיהם לא הייתי מגיע לשום מקום. את עיקר ההתפתחות שלי עשיתי באקדמיה, ולגדול בבית דתי, בעולם של טקסטים, של ידע, של דבר תורה בשולחן שבת - זה דבר עצום, שאני מכיר עליו תודה".

אתה עוסק בכל הרעיונות הנשגבים האלה. אתה עצמך מיישם את מה שאתה כותב עליו? רגישות חברתית? התמודדות עם הצלחה?
"האמת שאני לא חושב שאני חי את האידיאלים שאני כותב עליהם. עכשיו אני באמת עובר שיעור חשוב בנושא הזה. כל החלק השני של ‘הנאום האחרון של משה' עוסק בזה שהצלחה יכולה להפוך אותך לבן אדם אטום ובלתי נסבל. לפעמים אני שואל את עצמי, האם ההצלחה של הספר מאיימת
על המסר של הספר? הדבר היחיד שאני יכול להעיד שאני באמת מיישם, זה החיים לצד הספק. אני ספקן - אבל ספקן אופטימי, כזה שאומר שאולי הדברים יסתדרו יותר טוב ממה שאתה חושב".

מאיפה האופטימיות שלך?
"אני לא יודע, כשאני רואה עד כמה התאומות שלי שונות זו מזו, אני כבר לא בטוח לגבי חינוך וסביבה, אז אולי זו גנטיקה - גדלתי בבית מלא הומור, גם הומור עצמי. אבא שלי איש שאוהב להצחיק, ויודע לצחוק גם על עצמו. גם בינינו, האחים, יש הומור משפחתי, לפעמים הומור שחור.

ב'שבעה' של אחי היינו הולכים לחדר צדדי, מספרים בדיחות מקאבריות, וחוזרים בפרצוף רציני לסלון. אני חושב שלדעת לצחוק על עצמך, זו אמירה דתית, אולי האמירה הכי מונותאיסטית - לאלוהים
יש מונופול על השלמות, לכן שום דבר כאן למטה לא מושלם, ואסור לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות".