"טוביאנסקי", סרטו של הבמאי ריקי שלח, קובע תקדים בסרטים מתוצרת הארץ. לא להאמין, אבל זוהי הפעם הראשונה מאז שעושים פה קולנוע, שמופק סרט המיועד לאולמות ההקרנה ומבוסס על פרשה פוליטית שהסעירה את דעת הקהל. הקולנוענים בארץ חמקו תמיד מהתעמתות עם נושא פוליטי נפיץ, בין אם מדובר בזמן הכיבוש הטורקי, בימי המנדט הבריטי או מאז הכרזת העצמאות.
אולי הדבר נובע מפחדנות יתר, או דווקא מעודף של אמונה ציונית שאינה ששה להבליט מחלוקות אמת. כך או אחרת, שום דבר לא הגיע אל הבד; לא המרדף אחר חברי מחתרת ניל"י; ולא רצח ארלוזורוב; חיסולו של ברנדוט; עסק הביש; הטבח בכפר קאסם; או אפילו רצח רבין. מכל אלה ברח הקולנוען המקומי כמו מנגיף האבולה.
והנה מגיע כעת שלח, וביחד עם התסריטאי מיכאל בר זוהר, הם רוקמים דרמה סביב פרשת הוצאתו להורג בזדון, תוך שיבוש הליכי חקירה ומשפט, של סרן מאיר טוביאנסקי, שכל ראשי המודיעין הצה"לי - איסר בארי, בנימין ג'יבלי, דוד קרון, אברהם קדרון - חברו יחד ביוני 1948 כדי להעמידו מול כיתת יורים. על עצם ההעזה לעשות סוף סוף סרט פוליטי ישיר צריך להסיר בפניהם את הכובע.
"טוביאנסקי". העיזו במקום שבו אחרים ברחו. צילום: יח"צ
מה חבל שמגבלות התקציב, כמו גם ההתבצרות של התסריט בתוך ההליך "המשפטי" הזדוני, שגרר בעקבותיו את ההוצאה להורג, ומבלי להרחיב כלל על תמונת המצב באותה העת, הניבו סרט דידקטי, מוגבל ביכולות ההבעה הדרמטית (מיכה סלקטר, פולי רשף ועוז זהבי בתפקידים הראשיים), ומלכתחילה לא ממש נגיש לקהל הרחב.
רצח פוליטי שונה לגמרי עומד במרכז סרט התעודה "ג'וליאנו", העוסק בחיסולו של השחקן-במאי ג'וליאנו מר, שהפעיל תיאטרון במחנה הפליטים בג'נין. סרט מעניין וקצבי זה בבימוי יגאל לרנר דווקא מתעקש לפרוש תמונת מצב רחבה ומקיפה ככל האפשר כהקדמה לדיון ברצח עצמו, ובכך משיג אפקט הפוך ממש - מטביע למעשה את הצופים בעודף של מידע ונקודות התייחסות, במקום להתמקד בתחקיר עומק.