"סליחה, כן, אני לא הולכת כמו שהן, שם בתמונות, בלי בגדים, אין סיכוי", כך פותחת לילך בירט (31) בהצגת היחיד שלה, "גם לי יש אומן בבית", שרצה כבר שנה וחצי בהצלחה בתיאטרון "הסמטה" ביפו.

מדובר במונודרמה חושפנית ונוגעת, שבמרכזה - אישה צעירה ושמנה המגיעה למרתף ציירים, כדי להיות להם מודל לציור. שם היא מנציחה את עצמה מול ציירי רישום דווקא ביום הגורלי בחייה. נותרה לה שעה אחת להחליט, ובמהלכה היא מדברת אל הציירים, הקהל.

ההצגה נעה אסוציאטיבית על פני אירועי מפתח בציר הזמן, המפגישים אותה עם דמויות משמעותיות בחייה. בעוד היא מדברת אל הציירים, היא חווה מחדש תמונות מתקופת הילדות, מהנעורים, מהצבא ומהבגרות. אט אט היא מתקלפת, שכבה אחרי שכבה, ומגלה שהפתרון נמצא מתחת לכל קליפות המגן המיותרות.

במוקד ההצגה - הדימוי העצמי של האישה, כפי שהוא מצטייר בעיני החברה. באחת הסצינות היא פונה לציירים, ומספרת להם בהומור עצמי סרקסטי: "לא מזמן עשיתי מבחן בד לטלוויזיה לשפת הסימנים, להיות הבחורה שבתוך העיגול. לא עברתי. חרגתי מגבולות העיגול".


"כולן רוצות להיות היום בר רפאלי". בירט בפעולה. צילום: סרגיי ולסוב, יח"צ

ב"גם לי יש אומן בבית" היא מדברת על בן זוגה בהצגה, המבליט את חוסר ההערכה אליה ואל עצמו. ויש לה התמודדות בזירה נוספת בדמות אמה הזעפנית, המנחיתה עליה ירידות בצרורות: "תעשי ניתוח!!!", "מי יסתכל עלייך?". 

"זה סיפור אינטימי על אישה שהגיעה לנקודה בחיים שבה היא צריכה להחליט, לכאן או לכאן", משתפת בירט ומוסיפה: "כתבתי את ההצגה ממקום של אישה שמנה. כולן רוצות להיות בר רפאלי, אבל זה לא ככה. לאישה בהצגה אין שם. היא סוג של מטפורה, לכן כל אחד יכול להתחבר למקום שהיא נמצאת בו".

הצגת היחיד החלה כמונולוג אישי בבית הספר למשחק "גודמן", בתחרות מונולוגים חברתיים. עצם העיסוק במשחק הוא בשבילה סוג של ניצחון הרוח על החומר. עשר שנים היא רק חלמה ללמוד משחק, אבל משפחתה וסביבתה היו סקפטיים, והיא חטפה ים של ריקושטים נגטיביים. בעיקר שהיא צריכה לרזות בשביל להיות שחקנית. כולם חזו לה סיכויים קלושים - במקרה הטוב, וכישלון קולוסלי - במקרה הרע.

את ההצגה כתבה בירט עם ליאור גרטי (40), במאי ההצגה, שפגשה בנסיבות יוצאות דופן. עם סיום לימודיה, קיוותה לפגוש בבמאי למחזה שכתבה. במסגרת יום צילומים לסרט למגזר החרדי על הצדיקים בטבריה, ניגשה לבירט רבנית שהתלוותה לצוות הצילום והציעה: "שאולי אבקש זיווג, כי אני רווקה בת 30. היא אמרה לי שכל שאבקש - יקרה. אני דווקא לא חשבתי על זיווג, וביקשתי שאלוהים ישלח לי במאי".

"כמה דקות אחרי, הפרטנרית שלי, הילה, שאלה אותי מה אני עושה עכשיו. סיפרתי לה על מונודרמה שכתבתי, ואמרתי לה שאני מחפשת במאי. היא אמרה לי 'יש לי במאי בשבילך', ונתנה לי את המספר של ליאור. למחרת יום הצילומים, כשחזרתי מטבריה, נפגשתי עם ליאור בבית קפה. לא עברו עשר דקות וכבר התחלנו לעבוד, והנה, ההצגה רצה שנה וחצי".