"ממעמקים", אוסקר ויילד, מאנגלית: ליה נירגד, מודן, 273 עמ'
אחד הגנבים הפשוטים, מהדיירים היוצאים ובאים בכלא רדינג, אמר לאסיר אוסקר ויילד: לאנשים כמוך קשה כאן יותר מאשר לאנשים כמוני. במילים אלו תומצתה ההוויה המורכבת שנגזרה על סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט מצליח ומכובד, שנכלא בתא צר למשך שנתיים. במכתב הארוך שכתב ויילד לאהובו לשעבר, אלפרד דאגלס, פרש הסופר את תולדות השהות בכלא כהתנסות המכוננת בחייו.
ניכר בטקסט, שנכתב במהלך שלושה חודשים לקראת תום ריצוי עונשו, שויילד עשה מאמצים שכליים אדירים כדי להתפתח ולצמוח מתוך החוויה המענה שנכפתה עליו. בתהליך הנפשי הבריא, שהכתיבה אפשרה לו, הגיע לשאול תחתיות רגשי שתאם את המקום שבו שהה, אך נאבק לטפס מתוכו. בתשתית המכתב שבו מתבטאת נפש פצועה מונחים כל אוצרות הרוח של התלמיד המצטיין מאוקספורד.
זה האיש שנתן מאות הרצאות על פני אמריקה ואירופה וקצר תהילה בקרב האינטליגנציה המערבית. בכוח תעצומות הנפש נפרשו על הדפים, שחולקו לו במשורה, השכלתו הרחבה באמנות, בשירה, בהיסטוריה, בשפות עתיקות. ההערצה שלו את ישו, שבו ראה את המודל המופלג ליצירתיות אנושית הנבנית בכוח הדמיון, התעצמה ככל שהתקדם בכתיבת המכתב. הדפים התמלאו ברבדים רבגוניים של רגשות ותובנות.
זה בצד זה נמצאים כאן הכרת הסבל וגדלות הנפש, הרחמים העצמיים והרהב. החרון חסר הישע והסליחה למי שהביא לכליאתו. ויילד ראה עצמו כאמן נשגב שנגרר בחולשת אופי אחר צעיר שלא היה ראוי לחברת גדול- רוח שכמותו. הדפים האלה סוערים במצבי רוח משתנים, בוערים מחרון חשוף, עצב תהומי ותקווה טהורה. הגבר שכתב אותם חווה ללא שיור את כל שלבי מפלתו של מי שהיה אזרח נערץ בקהילה תרבותית.
לתחושתו, דאגלס הצעיר לא ידע להבחין בערכו הסגולי של הגבר שאותו הרס. אין ספק שויילד מתנשא כאן על דאגלס, בז לו ומזלזל בו. אך נהמת הלב הנובעת מן השורות האחרונות כבר מכילה קירבה. "באת אלי כדי ללמוד את העונג שבחיים ואת העונג שבאמנות. ייתכן שנבחרתי ללמד אותך משהו מופלא בהרבה - את משמעותו של הצער ואת יופיו". לפי גרסת "ממעמקים", דאגלס היה נהנתן ונצלן, נטול כל שאר רוח, חסר תרבות ונעדר מוסריות והגינות בסיסית.
ויילד טוען שהצעיר גזל ממנו את מיטב זמן היצירה שלו, בזבז את כספו וקלע אותו לתוך סחרחרת משפטית שבסוף מאוצה הושלך לכלא כשהוא עני ומנותק מכל היקרים לו. ויילד נכלא בשל "הפקרות רבתי" ביחסיו עם נערים. הסופר היה ביסקסואל לא מוסתר בתקופה ויקטוריאנית צדקנית. במאי 1897 השתחרר מהכלא, והדפים שכתב נמסרו לו בשער. כשלוש שנים וחצי חי בדלות במקומות שונים באירופה ולא שב עוד אל פסגות היצירה שידע.
הכאב והזעם, ההשפלה, תנאי החיים הקשים ועבודת הפרך שנגזרה עליו, מות אמו והרחקתו מבניו, כל אלה חרתו בגופו תוחלת חיים קצרה. כשנפטר בדלות היה בן 46 בלבד. האיש שבו ראה את האחראי לחורבנו, בּוֹזי, כפי שכינה את דאגלס, צעד בראש מסע הלוויה בנובמבר 1900. מאוחר יותר הועברו עצמותיו של ויילד לפּר לה שז בפריז. בתוך הצער והחמלה שהספר מעורר, נגלים לקורא הבזקים מתבונתו של ויילד ומברק ניסוחיו.
הוא לא מרבה להתייחס לסדר היום התובעני והמשמים בכלא. הדף שלפניו גירה את החשיבה המעמיקה, את ההתבוננות בעצמו, במהות האמנות, בחברה האנגלית. דומה שעבר תהליך של הזדככות כנזיר מסתגף. בסופו של יום יכול היה לכתוב: "אם לאחר שחרורי אחד מידידי יערוך משתה ולא יזמין אותי אליו, לא יהיה לי אכפת כהוא זה. אני יכול להיות מאושר בתכלית בגפי. בהינתן לו חרות, פרחים, ספרים וגם ירח, מי לא יוכל להיות מאושר בתכלית?".
מראנוס
הייתה זאת "הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן", כותב ירמיהו יובל על יהדות ספרד ערב הגירוש. בספרו "האנוסים, זהות כפולה ועליית המודרניות" (מאנגלית: יוסי מילוא, כתר, 583 עמ') הסתמך על מחקרים היסטוריים שהעלו לפניו דמות של "עצמי מודרני, מפוצל, חסר סיפוק ועם זה יצירתי, קרוב למציאות הלא־מיוצבת של החוויה המודרנית". ההגשה של יובל מכוונת לקהל רחב, וגם דגימת פרק אחד מתוכו מרתקת. זהו סיפור היסטורי מסועף, רחב ומורכב, המוצג כהתבוננות רעננה ב"קונברסוס", שצאצאיהם פזורים בקצווי עולם ומשמרים בדלי מנהגים יהודיים.
מקיואן 1981
אחת הדרכים הצנועות למאבק בשכחת ספרים שיצאו לאור לפני תום השבוע הנוכחי מוליכה בעיקשות אל המדפים הנידחים. רכשתי את "נחמת זרים" של איאן מקיואן (מאד נגלית: אהרן שלם, זמורה-ביתן) מערימת כותרים מוזלים לפני שנים, ומאז המתין לי בשקט אופייני לספרים טובים. הרומנים של מקיואן נושאים בחובם את הגרעין האפל שבזוגיות הפרוזאית.
בכל זוגיות שמקיואן מתאר טמונה פצצה. עד שהיא מתפוצצת היא צוברת כובד, והקורא נאלץ להמשיך לקרוא כשהוא יודע שהרע עתיד להגיח בעמודים הבאים. הספר יצא לאור בבריטניה ב-1981 ותורגם לשפתנו ב- 1983. הדיאלוג עם ספר "ישן" כזה מעניק תחושת המשכיות. שפת התרגום משיבה את הקורא לזמן הרגוע שבו העברית התייצבה לרגע קצר, לפני שהפאניקה והאופנה הכתיבו להוצאות הספרים את השפה ההיפראקטיבית והאנמית.
מקיואן כתב את הספר כשהיה בן 33 אך בשלותו הספרותית מוכחת כאן בכל מובן. העלילה הקאמרית מתרחשת בונציה, לשם נוסע זוג צעיר, אך לא צעיר מדי (הילדים נשארו אצל בני משפחה), לחופשת קיץ. האוויר לוהט, הם מרבים לתעות בסמטאות, מתח קל ושתקני מסתמן ביניהם. טיפוס מקומי נטפל אליהם והם נענים להצעותיו. החל מרגע זה לא תהיה להם שליטה על הבילוי. הם נרפים מכדי לאחוז זה בזה ולשנות כיוון. סיפור קומפקטי, מגובש היטב, רווי מתח ומהבהב כתמרור אזהרה.