לא הלכתי להופעת המחווה לאריק איינשטיין בפארק. לא הלכתי גם להופעות האיחוד האחרון של כוורת. גדלתי על אריק ועל כוורת, הם היו הגיבורים שלי. והם עדיין כאלה. אבל להופעות הענק הללו יש טעם לוואי, שאני ממש שמח להימנע ממנו. מפני שלא מדובר באירוע מוזיקלי חי, בועט ועכשווי, אלא במסיבות פרידה המוניות, המבוססות על נוסטלגיה ועל בריחה מהמציאות. געגועים סכריניים לעבר ה"מפואר". לארץ ישראל "הישנה והטובה". לילדותנו ה"קסומה".

וכשאתה מכתיר את העבר בכל כך הרבה סופרלטיבים, אל תתפלא אם ההווה נראה מחורבן. שלא לדבר על העתיד. ובמילים אחרות - תרבות המכריזה בייאוש שהיה פה שמח, לפני שנולדתם, אל לה להתפלא שצעיריה מחפשים את ה"מילקי" בברלין.

בני הדור האבוד הזה, בני 25-30 , אלה שמאיימים לעזוב אותנו לטובת הגולה הדוויה, לא עושים את זה רק בגלל יוקר המחיה. או מנהרות חמאס. או הקיפאון המדיני המייאש. הרי אף פעם לא היה פה ממש קרנבל. וגם החלופות, ברחבי אירופה לפחות, לא מזהירות. מה שבכל זאת השתנה הוא תחושת השייכות. וליתר דיוק - היעדרה. גם בני הדור שלי קיטרו ללא הרף. ובצדק. אבל האופציה של לעזוב את הארץ לא הייתה כמעט על השולחן, קודם כל בגלל החיבור הרגשי ההרמטי למקום הזה. וכשמדובר בחיבור רגשי, התרבות היא הדבק המרכזי.

האיחוד של כוורת בפארק הירקון. צילום: פלאש 90

לא יכולתי לדמיין ארץ אחרת בלי אריק. בלי שלום. בלי הגששים. בלי אסי דיין. ועוד ועוד. חומה של מדורת השבט היה חשוב יותר מכל אינתיפאדה או אינפלציה. ואני יודע, "השבט" לא הכיל את צאצאי כל השבטים. והייתה אפליה, והיו עיוותים. אבל לפחות הייתה גם אש. היום, דומה שהיא כבתה. כי עם כל הכבוד ליוני רכטר, למיקי גבריאלוב, ליצחק קלפטר ולשאר היוצרים הגדולים שכולנו מתרפקים עליהם - ויש לי ערימות ענק של כבוד - לא ייתכן שב-20-30 השנים האחרונות לא קמו כאן כישרונות בסדר הגודל שלהם. פשוט לא סביר סטטיסטית. להפך. יש כאן הרבה יותר תושבים, שמגיעים מהרבה יותר תרבויות.

התוצאה הייתה צריכה להיות רק שיפור מתמיד. ובכל זאת, כמו שכתבתי לא פעם, נדמה שהקנון הישראלי התרבותי נסגר איפשהו בשנות ה-90 , ומאז כמעט בלתי אפשרי להיכנס בשעריו. יש פה כישרונות אדירים, שלא נופלים מבני הדורות הקודמים. אבל המבנה התרבותי-כלכלי-תקשורתי של העשורים האחרונים, זה שהפך את מדורת השבט לאוסף של מדורות מקומיות חלושות להבה, מונע מהם את ההכרה הרחבה. וכך, נוצרות אוטונומיות.

יוצר שנחשב לאלוהים בשלושה רחובות במרכז תל אביב יכול להסתובב באלמוניות מוחלטת ברחובות מודיעין. קולנוען שסרט שלו זוכה לסופרלטיבים בפסטיבל אירופי מכובד לא מצליח להביא יותר מאלף צופים ישראלים לקולנוע. הצגת תיאטרון מושכת מאות אלפי אנשים מבוגרים, רובם ממוצא אשכנזי, אבל מחוץ לתיאטרון איש לא יודע עליה וגו'. קשה לדעת מי פה הביצה ומי התרנגולת, אבל התוצאה ברורה.

האמנים בני דור ה"מילקי" מוותרים מראש על כיבוש ישראל. אם אין מדורה, מה הטעם לספק לה קרשים? לא פלא שהמוזיקאים שבהם שרים מראש באנגלית. הם גם חשים תלושים, וגם מנסים לכוון לחו"ל. לא פלא ב' שההתרחשות המוזיקלית הכי תוססת מתקיימת בכלל בשוליים. איך תהיה פה מוזיקת מיינסטרים, אם כבר אין מיינסטרים? לא פלא ג' שפסטיבל המוזיקה הישראלי הגדול והמשמעותי ביותר נערך בחור בדרום, תחת השם "אינדינגב" (ייפתח ביום חמישי הקרוב, עד שבת).

עד כמה התרבות שלנו יכולה להיות במצוקה, אם האירוע המוזיקלי הכי גדול שלה הוא בכלל אירוע שוליים? וכשזה המצב - כשאין זרם מרכזי, כשכל אחד עושה לאוהלו, כשכבר אין אייקונים תרבותיים שמאחדים בין כולנו, למה שבחור בן 30, שלא יכול לגמור את החודש ונשבר לו מהמילואים, לא ייקח את הרגליים וילך מפה? כשמדברים על העלאת תקציב התרבות, זה תמיד נשמע פינוקי כזה. תמיד יש מלחמה, יש עניים. אבל מדובר בצורך קיומי, חברים. לא פחות.

על הסכין:

1. יש כל כך הרבה מה לומר על "סאלח שבתי", הסרט שחוגג עתה יובל לצאתו, וברוך השם - אומרים. אבל צריך גם להוסיף, שמדובר בתחילתו האמיתית של הקולנוע הישראלי, במובן של הקשר שלו עם הקהל. עד לסאלח נעשו פה סרטים, אבל התופעות של תורים ארוכים לפני הקופות, קאלט ודיון ציבורי נרחב החלו רק איתו. אז מזל טוב. 50 שנה לקולנוע הישראלי.

2. תחנת הרדיו היחידה ביוסטון טקסס שהתבססה על חדשות פיטרה את כל עובדיה בגלל "חוסר עניין מצד הציבור", והפכה לתחנה המוקדשת כולה ל... ביונסה. מעבר לקוריוז, אפשר רק לקנא. במדינה כמו שלנו, שבה החדשות (הרעות בדרך כלל) הן ההתמכרות המרכזית של מאזיני הרדיו, הייתי מוכן להקשיב אפילו לתחנה המוקדשת כולה לשרית חדד. רק שלא יהיו חדשות.

3. עוד ממתק טלוויזיוני סייע לי בצליחת החגים. העונה השנייה של "התיקון" (הוט VOD) מתעלה אפילו על הראשונה, וזה לא פשוט. סיפורו של אדם שמשתחרר אחרי 20 שנה מתא הנידונים למוות, ומנסה להתרגל לעיירה המתעבת אותו, למשפחתו המפורקת ובעיקר - לחיים עם עצמו. סדרה אמריקאית אחרת. איטית, מהורהרת ומלאת יופי ופיוט.