82 זה מספר: ציון לא רע במבחן קשה, וגם גילו של השחקן אלברט כהן שמתרוצץ על הבמות כאילו היה עלם צעיר. ואם עבורו יש יתרון בגיל, הרי זו היכולת לבחור את המחזות שבהם ישתתף, למשל "מבצע סבא" שרץ בחול המועד סוכות במסגרת פסטיבל ירון שיתקיים במוזיאון תל אביב. "כשכיר בקאמרי הייתי מוכרח לשחק בכל דבר כדי לפרנס. שיחקתי גם בקצת זבל, תסלחי לי", הוא מודה. "אבל כיום אני מקבל את הפנסיה ויכול להגיד אם המחזה מוצא חן בעיניי, או אם זה בבלת".

מה אתה רואה יותר כיום, מחזות ראויים או "קצת זבל"?

"כיום, לצערי, אין כבר חנוך לוין ואין הרבה מחזאים שיכולים ממש לרגש, מלבד הלל מיטלפונקט ויהושע סובול. את 'מבצע סבא' שכתבה שירלי דשא קראתי ואהבתי את העובדה שיש בו מסר ושיש במאי שיודע מה זה להגיש הצגה לילד".

במהלך הקריירה הארוכה שלך כיכבת באינספור הצגות לילדים.

"וגם בדיבובים לסרטים. השתתפתי בכל הצגות הילדים שנעשו בארץ. אין סרט שיש בו זקן שהוא לא אלברט כהן. אם יכולתי להתפרנס רק מתיאטרון ילדים הייתי עוזב את עולם המבוגרים. מבוגר יכול לפגוש אותך ולומר היית מצוין בהצגה ואז לחזור הביתה ולומר לאשתו 'אלברט היה חרא'. ילד לא יודע את הדו-פרצופיות הזו. אם לא טוב לו הוא יגיד לאמא באמצע ההצגה שהוא רוצה במבה".
"מבצע סבא" היא סגירת מעגל עבור כהן, ששיחק לפני ארבעים שנה בהצגה "אמנון ותמר", הראשונה שהפיק תיאטרון אורנה פורת.

"לאורנה היה חלום לעשות תיאטרון לילדים והקאמרי לא הסכים. אמרו שזה יפריע לחזרות. אולי היה צדק בדבריהם. אבל אורנה עשתה דבר נפלא. זהו אחד התיאטראות הטובים לילדים, כמו תיאטרון אמיתי למבוגרים".

"כיום אני מקבל את הפנסיה ויכול להגיד אם המחזה מוצא חן בעיני". כהן. צילום: נאור רהב

כהן נולד בבולגריה ולמד באקדמיה למוזיקה ודרמה על שם סטניסלבסקי בסופיה. לאחר לימודיו שיחק בתיאטרון הלאומי בעיר הבירה. ב-1949 עלה ארצה. "לא יודע למה נסעתי", הוא ספק צוחק, ספק מדבר ברצינות. "אבנר חזקיהו, חבר שלי שנפטר לפני כמה שנים, שיכנע אותי. שמענו שיש בפלשתינה תיאטרון שנקרא הבימה וזה התאים לנו".

אבל כשהגיעו צמד הבחורים הצעירים לארץ, הם התגייסו לצבא. כהן, שהיטיב לנגן באקורדיון, נשלח ללהקת פיקוד דרום. "היו איתי שחקנים צעירים, בני 17, ולא הבנתי מילה ממה שהם אומרים. בסוף הצבא, אחרי שלוש שנים, פטפטתי קצת בעברית, אבל אי אפשר להגיד שדיברתי שוטף. עד היום קשה לי יותר מלאחרים ללמוד את הטקסטים. כשהצעירים לומדים במשך יומיים, לי זה לוקח שבועיים. אבל אני מוקיר את הלימוד הזה, כי אני רוצה להיות כמו הילדים האלה, שלא יגידו - אלברט זקן".

בלי סבבה ואחלה

אבל אז, אחרי השירות הצבאי, הוא הצליח להתקבל להבימה עם מעט העברית שידע. כל זאת הודות לבמאי שעבד איתו בלהקת פיקוד דרום, שרגא פרידמן, שסידר לו אודישן בתיאטרון הנחשק, ועוד ברוסית. "כל מי שישב בבחינה דיבר רוסית: קלצקין, מסקין, רובינא. אז נתתי להם מונולוג מתוך ספר רוסי ידוע ובסוף, מתוך כמה עשרות נבחנים, קיבלו את יוסי בנאי ואותי. הייתי מרוצה".

בעזרת הרוסית השוטפת, אחת משמונה שפות שהוא דובר, תרגם כהן מרוסית ארבעה מסיפוריו של צ'כוב לכדי הצגה "האנשים הקטנים של צ'כוב" שרצה בהצלחה בחודשים האחרונים. "נכון, היו תרגומים של שלונסקי, אבל הם היו מיושנים", הוא מסביר. "אמנם לא תמצאי בתרגומים שלי 'סבבה' ו'אחלה', אבל העברית מדוברת ועכשווית".

את ההצגה אתם מעלים באולמות קטנים. לא מפריע לך אחרי שמילאת אולמות במאות צופים?

"את צ'כוב קשה להציג בהיכל התרבות, כי אז אתה מאבד את האינטימיות. מספיק לי להופיע באולמות קטנים, זה משרת את המטרה".

בגיל 82, אתה מאבד את החברים שהקיפו אותך. כהן למוד טרגדיות במובן הזה. בשנת 1988 שכל את אשתו הראשונה, רותי, פסנתרנית מחוננת שלקתה בטרשת נפוצה ("סרטן זה כלב מול המחלה הזו"). באותה שנה אביו הלך לעולמו ואחותו היחידה שכלה את בעלה ואת בתה. עם השנים הוא ליווה עוד ועוד חברים בדרכם האחרונה. על אובדנו של לוין הוא מצר יותר מכל, כי היה לא רק חברו הקרוב אלא המחזאי האהוב עליו.

"הוא היה המורה והידיד הטוב שלי", הוא אומר. "שיחקתי אצלו שלושים שנה, עד מותו, בכל המחזות שהוא ביים. למרות שעשרים שנה הפרידו בינינו, והייתי יכול להיות אבא שלו, למדתי ממנו כל כך הרבה. יחד עם זהרירה חריפאי ויוסף כרמון היינו שלישיית לוין, משפחה גדולה ופרודוקטיבית".

וכעת מציג הקאמרי את "כולם רוצים לחיות". אתה מצטער שאינך נמנה על סגל השחקנים?

"אין לי עניין בזה. זה אמנם נחמד ויש שחקנים נפלאים, אבל חנוך התכוון למשהו אחר, רציני יותר. כולם רוצים לחיות ולא לכולם מגיע. פה כולם נחמדים וחמודים ומרביצים בדיחות והקהל צוחק. זה לא חנוך לוין".