סרטון שהופץ בפייסבוק מראה את הציירת אורלי דביר (27) מתעלסת עם הרצפה ומציירת תוך כדי תנוחות סקסיות פתלתלות. ממש עושה אהבה עם עצמה, תוך כדי ציור. "בסך הכול רציתי לראות איך אני נראית כשאני מציירת. אנשים אהבו את זה. אנשים אוהבים כנות. אמן מדבר בשביל הציבור", מתוודה דביר על האקט הפרובוקטיבי-מניפולטיבי, שהתרחש בסטודיו שלה בתחנה מרכזית בתל אביב.

"כשאני מציירת, אני מרגישה מאוהבת. שום דבר לא יכול להעציב אותי. ואם אני ניגשת לקנבס עצובה, זה מנקה אותי והופך אותי לשמחה. אני מנסה להמציא את עצמי כל פעם מחדש, כי אני משתעממת בקלות. אני אוהבת שינויים. צמאה לתמורות. יש לי אופי היפראקטיבי ומשהו מאוד טוטאלי, שדומה, בעיני, לשחקנית".

אחרי סדרה של דיוקנאות סלבס נוסח ירון לונדון, רוני סומק, יסמין לוי (הזמרת), ארז טל, סקאזי ועוד, אוספת דביר את עצמה ואת יצירותיה לתערוכת יחיד. ציור דיוקנאות היה הספציאליטה של דביר במשך שנים רבות. בהתחלה ציירה את בני משפחתה וחברים. לידוענים הגיעה כשחיפשה אחר "אבני הדרך בתרבות הישראלית".

"היה לי הרבה חומר על ירון לונדון", משתפת דביר על העבודה עם לונדון, "הוא זרם איתי. הוא ביקורתי מאוד, אך עם כל הביקורת, הוא מאוד לבבי ויודע לתת מעצמו. על כך אני מודה לו. בחרתי לצייר את ירון עם ידיים למעלה, ולא יד על יד, כי ככה אני רואה אותו. בפורטרט הזה יש קריצת העין".

אורלי דביר. "החלה לצייר מיום שעמדה על דעתה". צילום: יח"צ

בניגוד לידוענים המעטרים את הפורטרטים של דביר, דווקא דוגמנית העירום שלה, ניב יהודה, היא אלמונית. וכך כתבה דביר בפייסבוק (לא נגענו): "אז התחלנו! זו ניב המעוררת השראה בבית הורי. את ניב הכרתי דרך אחותי. היא המאמנת כושר שלה. אני חייבת להודות שנפעמתי ממנה, אך לא אמרתי דבר. עד שניב יום אחד פנתה אלי בביטחון רב ואמרה. את יודעת.זה חלום שלי שיציירו אותי בעירום. מה את אומרת? כמובן שישר הסכמתי".

איך היה באמת?
"ניב הייתה מאוד חופשייה עם הגוף שלה. לא הייתה לה שום בושה. נהפוך הוא. היא הייתה מאוד גאה בגוף שלה. אין כיף גדול יותר מלצייר עירום. הכול הופך עוצמתי יותר. לצייר מישהי לא ידועה ולעשות אתנחתא מהידוענים היה כיף גדול".

דביר החלה לצייר מיום שעמדה על דעתה. היו אלה סוסי פרא שציירה על פיסת נייר שלאחר מכן נזרקה לפח על ידי אמה, כשזו ניסתה, בדרכה, להגן עליה. כשכולם שיחקו בבובות בארבי, הבת שלה כבר ציירה באינטנסיביות חשודה. "יכול להיות שהרצון שלי לקבלה, להוקרה ולאהבת הקהל נובע מאותו כאב של ילדה שלא הבינו אותה ולא העריכו את יצירותיה", היא משתפת, כשהכאב נסוך על פניה.

לאחרונה כינה יגיל נטע, אספן אמנות נחשב, את דביר: "פיצ'יחדזה הבאה" - כיורשת של הצייר הדגול מאיר פיצ'חדזה ע"ה (1955-2010) שמת בדמי ימיו. הדימוי המפרגן תפס כנפיים, ושמה של דביר התחיל לעוף לפניה.

"האמת שאמרו לי את זה, עוד כשלמדתי בבצלאל לתואר ראשון", מצטנעת דביר, "מעניין, כי לא הכרתי את העבודות שלו ואת הפורטרטים עם הנוף ברקע. יכול להיות שזה קטע גנטי, בזכות המוצא הגיאורגי המשותף שלנו. מרגע שהשוו בינינו, התחלתי להכיר את העבודות שלו, וראיתי שיש רלוונטיות".

עם זאת, היא מבקשת מכל בעלי הציפיות ממנה - להנמיך. "חברה, תרגיעו! אני עושה את עבודתי. ברור שזה מחמיא, אבל אני ממשיכה כרגיל".

דם יזע ודמעות

המעניין בציוריה של דביר הוא שדווקא תל אביב, תבנית נוף מולדתה העכשווית, נעדרת מציוריה; ומה שמככב בציוריה הוא דווקא נופים גיאורגיים פסטורליים - תבנית נוף מולדת הוריה - כשבין ציוריה מרחפים חיות גיאורגיות סטייל איילות ונופי עד מושלגים.

מאז ומתמיד הרגישה דביר שהיא סוגרת מעגלים. לפי עניות דעתה, זה "התיקון" שלה בעולם הזה. גם השיח סביב זה עושה לה ריגוש גבוה. הנופים הגיאורגיים הפראיים, שאותם שיננה מתמונות ישנות של משפחתה, הם חלק מסגירת מעגל עם הבית שבו גדלה ועם הוריה, שלא תמיד ראתה איתם את הדברים עין בעין. 

ב-11 בדצמבר 2014 תיפתח תערוכת היחיד הראשונה של דביר בגלריה אורבן במתחם KLEIN'S בתל אביב. לתערוכה עוד אין שם. גם לא שם זמני. "הגעתי לזה בדם יזע ודמעות", היא מספרת על התערוכה שבה תציג רטרוספקטיבה של מיטב ציוריה משמונה השנים האחרונות. "זאת שמחה מאוד גדולה. הכרה למה שאני עושה. תערוכת יחיד רשמית ופורמלית. עד עכשיו הגעתי לתערוכה זוגית עם עוד אמן. סוף סוף הספוט רק עלי. החשיפה שלי בתערוכה עשויה לעשות לי טוב. אני יודעת שאתרגש מאוד באותו ערב". 

יש חשש שבקרוב תהפכי לסלב בזכות עצמך?
"אני לא סלב. נקודה. אני מאחורי הקלעים, עם הקנבס. הציורים שלי יוצאים החוצה. לא אני. אין לי גם אינטרס להיות סלב. אני רוצה שיאמינו בציורים שלי. אני לא משווה את עצמי לאיש, ובטח לא לענקי רוח. מי יודע היום איך נראה פיקאסו? אבל כולם יודעים לזהות את היצירות שלו".

אף על פי שאת ציירת, כלומר אמנית, את מאוד עממית. לא דיסוננס?
"נכון. כשאתה אליטיסט, אתה מפספס המון אינפורמציה. כאדם עממי, אני זקוקה לאינפורמציה הזאת - כדי לצייר. אני נהנית מחיי חברה פוריים, כי אני מאוד אוהבת את החברה הישראלית. בעיקר את הפשטות. זה קושר אותי לבית שבו גדלתי".

מה היעד הבא?
"אני שואפת להגיע למוזיאון ישראל. אולי זה לא צנוע, אבל כל דבר והזמן שלו. אני מקווה שאוכל להיות ראויה כדי להיות נוכחת גם שם".