דורון תבורי עצבני: "הכיבוש גורם לנזק מוחי"

אוקטובר 1988. תל אביב. הבימה. אולם מסקין מלא מפה לפה. טוב, כבר לא מפה לפה. במדרגות יורדים, בזה אחר זה, צופים מאוכזבים. השחקן היחיד שעל הבמה ממשיך לשאת את המונולוג שלו והם נוטשים את האולם, מוחים בעקבי נעליהם. אני תוהה מה עובר עליו. איך הוא מרגיש. וכמה הוא נעלב. מאחוריי, אחרי כמעט שעה, פונה צופה אחד אל שכנו ושואל: "מה, אין עוד שחקנים בהצגה?".

כשאני משחזר בפניו את אירועי אותו הערב שבו צפיתי במונודרמה "מר מאני", דורון תבורי מחייך. "זה נראה לי בסדר גמור. זו הייתה הצגה לביקורת ותיאטרון חיפה החליט, משום מה, לקיים אותה לקהל המנויים של הבימה. והקהל הזה רגיל לדיאטה מאד מסוימת - היום, אגב, הדיאטה יותר גרועה - ואין לו את הכלים לראות הצגה כזאת. תראה, לא חייבים לאהוב אותי. אני בא ועושה מה שאני יודע לעשות. ואם לא מוצא חן בעיניהם, נראה לי בסדר שיקומו וילכו".

השעה 10 בבוקר. הוא בן 62. בג'ינס, טריקו ואניצי זקן שמעטרים את פניו, יושב תבורי ליד שולחן האוכל שבדירתי, רק מפני שמנע ממני לחדור לדירתו בתל אביב ואל חייו הפרטיים. חיי הבמה שלו, לעומת זאת, עשירים, ידועים ופרושים בפנינו. תבורי הוא, ללא ספק, אחד מגדולי שחקני התיאטרון הישראלים של דורנו, אם לא הגדול שבהם.

תבורי. צילום: רענן כהן

מיכאל הנדלזלץ ערך לפני זמן מה השוואה ב"הארץ" בינו לבין יורש העצר, הלא הוא איתי טיראן, בתקווה בלתי מוסתרת שפעם אולי ישתפו פעולה על אותה במה. שניהם בעלי דעה מגובשת על חיינו כאן ולא חוששים לומר את אשר על ליבם, גם אם זה פוליטי ועלול להרגיז את רוכשי המנויים, אבל יותר מכל, הם שחקנים נהדרים, שידעו לחצוב מכל תפקיד, אפילו מהמלט, רגעים חד פעמיים.
המלט היא רק דמות אחת מתוך עשרות שתבורי גילם ב-40 השנים האחרונות במחזות קלאסיים ואוונגרדיים, מהבימה ועד לפרינג', מולייר ופינטר, סובול ושייקספיר, ז'אנה וצ'כוב, בקט ונסים אלוני. הוא גם תרגם, המחיז, שר, ניהל, לימד, התנסה בווידאו ארט, מה הוא לא עשה? אה, הוא לא עשה חנוך לוין. "אני לא כל כך מכיר את חנוך לוין. לא שיחקתי באף מחזה של חנוך לוין".

איך אתה מסביר את זה?

"אני לא מספיק מכיר. זה אף פעם לא היה על הפרק. אפילו לא כמעט".

מוזר. אבל חנוך לוין, גם אם תבורי אינו רוצה, בכל זאת נוכח בחייו. האווירה, האסתטיקה, המוסיקה, התלבושות, ובעיקר המוות, מהדהדים חנוך לוין בחלל של תיאטרון גשר, שמעלה בימים אלה את "נופל מחוץ לזמן". הצגה קורעת לב על פי ספרו של דוד גרוסמן, בבימויו מלא התנופה של יחזקאל לזרוב, שפולשת אל מעמקי השכול.

תבורי הוא "האיש". ו"האיש", אנחנו יודעים, הוא גרוסמן, שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון. אבל ההצגה היא לא על מלחמה, היא על שכול. והיא לא רק על שכול, היא על הורות. היא על חוסר האונים, על הגעגוע, על הכאב, על הכמיהה. הכמיהה, שלא מותירה אף לא עין אחת יבשה באולם, לגעת בילדך המת עוד פעם אחת אחרונה. גם אם לשם כך עליך לחפור לעצמך קבר ולהמתין.

בוקר טוב ישראל

ואם זה לא מספיק קשה בשבילכם, סיפק הקיץ האחרון למחזה פסקול ותמונות בדמותה של מלחמה נוספת, המלחמה האחרונה. בערב שבו צפיתי במחזה, הרעידו שתי אזעקות את שמי יפו והקהל התבקש להיצמד לקירות עד יעבור זעם. רק שהזעם של תבורי, שצועד באולם אנה ואנה, הוא על משהו שונה בתכלית.

"גרוסמן", הוא מפרש, "כתב ספר שהמאמץ העיקרי בו הוא להפקיע את המוות של הבן שלו מהאתוס של השכול, לדבר על עיר שלמה של הורים של ילדים מתים באזור דמדומים שבו אפשר להיפגש איתם ולו לשנייה אחת. יש ילדה שמתה בלידה, תינוקת שמתה בטביעה, ילד בן 15 שחתך ורידים באמבטיה, ובאמת, יש זוג אחד שהילד שלו מת במלחמה, נפל מחוץ לזמן. הוא ניסה לדבר רק על הכאב שלו מבלי לשייך אותו למיתוס ממלכתי. ואני הרגשתי שאני שותף לניסיון פוליטי לדבר על הורים שאיבדו את ילדיהם, ולא משתתף בעוד הצגה ליום הזיכרון. ועוד אני מתמודד עם הדבר הזה, התחילה הזוועה הזאת בעזה עם 4ארבעהילדים מתים ששיחקו בשפת הים".

הזוועה הזאת התחילה, נדמה לי, משלושה ילדים מתים בישראל.

"לא חשוב. אם אתה בודק הרג של ילדים בעזה, המספרים מזעזעים: 1,000 ילדים, נערים ותינוקות משנת 2000, לפי דוח 'בצלם'. ואני עומד על הבמה, בתוך הצגה שמדברת על מוות של ילדים, וילד הוא ילד הוא ילד, ואני רואה את הדמעות הזולגות, ואני שומע את ההתייפחויות, ואני מכיר את ההכחשה, את הטיעונים, את היכולת הישראלית להתנתק, ואני כבר לא יודע על מי הם בוכים. 3,000 איש ראו את המחזה עד עכשיו, לא ראיתי אותם בכיכרות קוראים 'הפסיקו את ההרג בעזה'. אז מה אני אמור להסיק מזה?".

גם אתה המשכת בהצגה. גם אתה.

"אני אף פעם לא נותן ביטוי להשקפת העולם שלי על הבמה. לא אני כתבתי את המחזה, לא אני ביימתי את ההצגה, ואם אני רוצה לתת לה ביטוי, אני עושה עבודות שלי, לא הרבה, כל אחת לוקחת זמן".

אבל אתה עולה לבמה עם שיחה פנימית. זה לא מפריע?
"אני תמיד עולה לעשות את הדבר שאני מאמין בו בצורה שאני מאמין בה. זה מה שאני יכול לעשות. וזה מה שאני עושה".

כך אבדה הבושה

דורון תבורי נולד בחיפה, אבל מגיל צעיר נאלץ לעבור דירות ולהתנתק מחבריו עקב עבודתו של אביו המהנדס. "לא", הוא פוסק, "אני לא מרגיש את הצלקות. ההורים שלי שלחו אותי לבתי ספר טובים, הריאלי בחיפה, מקיף ג' בבאר שבע, או אליאנס ברמת אביב".

בית ספר סנובי.

"לא היה רע שם. את רוב הזמן הקדשתי לחוג הדרמטי. וגם למדתי צרפתית".

מתי ידעת שתהיה שחקן?

"כבר בתור ילד. היה ברור. ידעתי. זה לא קשור לאיזה אירוע. וגם הודעתי לסביבה. הארטיסטית במשפחה הייתה בכלל סבתא שלי, ז'ניה, שלמדה נגינה בפסנתר והייתה נבלנית".

בתום שירות בלהקת חיל התותחנים נסע תבורי להגשים את חלומו בלונדון, אבל מבחינתו, "לא למדתי משחק. ואף פעם לא גיבשתי דרך עבודה. המורים הראשונים שלי היו הבימאים שעבדתי איתם. ונוצר הרגל כזה, לעבוד כל פעם אחרת לגמרי. מי שמכוון את כל תהליך העבודה זה הבמאי".

הבמאי הראשון שתבורי עבד עימו היה, ליתר דיוק, בימאית. זה היה ב-1975, הוא היה אז בן 23 בלבד וגילם את "בוב" במחזה בשם "האוזן הפרטית" בתיאטרון באר שבע. לבמאית קראו ציפי פינס. "ציפי הייתה אז תינוקת, סטודנטית של מייקל אלפרדס ויוסי יזרעאלי. מה שעשיתי איתה היה שטות, תרגיל בבימוי. אחרי שגרי בילו עזב היא הגיעה לניהול ועשתה 3 שנים של רפרטואר מדהים".

ואז הפכה למנהלת של תיאטרון בית ליסין ולאחת הנשים החזקות והמושמצות בתיאטרון הישראלי. טוענים שהיא המייצגת המובהקת של מסחור התיאטרון הרפרטוארי. מה קרה לה?

"זה סיפור רחב יותר שנוגע לכל התיאטרון הישראלי. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הייתה התעוררות, פתיחת שסתומים, מכתבי קצינים, הפגנת ה-400 אלף, אבל אז, בסוף שנות ה-80, האינתיפאדה הראשונה, חלה רגרסיה וסבלנו מהיסטריה לאומנית וממתקפת שמרנות מזעזעת. באותה תקופה החלו להקים את רשת היכלות התרבות בפריפריה, שהפכו להיות כוח השיווק המרכזי של התיאטראות ויצרו דינמיקה חדשה, מעין חרב פיפיות, כי זה פתח ערוצי שיווק מאד נוחים.

|אם פעם באר שבע הריץ הצגה 100 פעם, אז כשהצגה מצליחה בכל ההיכלות - ואצלנו יש נטייה לעדריות - אנחנו מדברים על 800, 900, 1,000 פעם. נוצר פיתוי לדבר לקהל רחב, אנונימי, שאתה לא יודע מיהו, זה לא קהל הבית שלך, אז ירדת, ליתר ביטחון, שתי רמות למטה".

תבורי. צילום: רענן כהן

אז אתה מבין את פינס, אין לה ברירה.

"א. מבין. ב. התקציב שלה, באופן משמעותי, יותר קטן משל התיאטראות הגדולים, ולכן היא תלויה יותר בהכנסות עצמיות. ג. אני לא חושב שהיא גרועה יותר מאודליה פרידמן מהבימה, או נעם סמל בקאמרי, יחד עם עמרי ניצן, כל הקומבינציה.

"בכל התיאטראות, המנגנונים הולכים ומתנפחים במרוץ אחר ביקושים. יש בקאמרי פוטנציאל אמנותי בקושי לאולם אחד, אין מספיק אנשים מוכשרים לאכלס אולם אחד, אז שלא יעבדו ב-15 אולמות, שיעבדו באחד ויעשו תיאטרון טוב. אבל אתה יכול לראות את הקאמרי מצטמצם? מה תעשה עם הבניין הזה? הם רק פותחים שם עוד ועוד אולמות".

אז אולי היא מושכת יותר אש?

"לא ברור לי לגמרי למה. אולי משהו באישיות, שעושה פרובוקציות ומחולל יותר דרמות".

גם אתה הפכת לבמאי, ואפילו נעשית מנהל רפרטואר. למה לך כאב הראש הזה?

"כי בתור שחקן, יש תקרות שאתה נתקל בהן. גם אמנותית, כמו היכולת להתנסות, להרחיק לכת, להמציא את עצמך מחדש בדרכי ביטוי שלא בדקת, וגם פוליטית, באיזו מידה אתה יכול לנהל דיאלוג עם הקהל כשאתה חלק ממכונה. היו כמה שנים שמצאתי אצל גדי רול בבאר שבע אכסניה מוצלחת עם רוברט וודרופ מניו יורק וכריסטיאן לופה מקרקוב, שנחשב היום הבמאי הכי גדול באירופה. אבל הקהל לא היה מרוצה, הוועד המנהל לא היה מרוצה, יש גרעון, אין גרעון, וגדי נאלץ לעזוב למרות שעשה באופן מודע כמה שלאגרים שיביאו כסף, ועוד בבאר שבע, כשאין תיאטרון אחר והקהל בני ערובה שלך. ואז, ב-2005, הגיעה ההצעה מחיפה".

כמה זמן היית שם?

"עשרה חודשים".

מה למדת?

"כלום. הדבר היחידי שלמדתי הוא שהתיאטראות, בלי שום בושה, מוציאים 85 אחוז על מנגנון ו-15 על אמנות. פרופורציות שנראו לי מבעיתות. עבדתי שם עם ג'וליאנו מר ולשנינו היה נדמה שאפשר לתקוף את המים הפוליטיים העומדים לא דרך הצהרות פוליטיות אלא באמצעות אמנות רדיקלית".
היית תמים.

"שיא התמימות היתה שכאשר שכרתי אותו לתיאטרון, קיבלתי טלפון מראש ועדת כוח אדם של ההנהלה הציבורית, והוא הודיע לי שבזה הרגע הפכתי לאויב שלו. קיבלתי את הטלפון כשנסעתי עם ג'וליאנו באוטו. ומהרגע שנהייתי אויב של הוועד המנהל, לא היה לאן ללכת".

מהומות בתוך התיאטרון

זה היה תיאטרון חיפה אחר מזה שתבורי הכיר שני עשורים קודם לכן. עמרי ניצן, ההוא מהקאמרי, היה אז המנהל שליהק אותו לתפקיד אוטו ויינינגר ב"נפש יהודי" של יהושע סובול וקצין האס.אס קיטל במחזה אחר של סובול, "גטו". זה היה תיאטרון נועז, מעורר השראה ובעל משמעות, שהטיח בנו את "פלשתינאית", אתגר עם "מחכים לגודו" וזעזע עם "סינדרום ירושלים". "מלחמת לבנון", נזכר תבורי, "פרצה באמצע החזרות על 'נפש יהודי' והאינתיפאדה פרצה באמצע החזרות על 'סינדרום ירושלים'".
ובאולם פרצו מהומות.

"זו הייתה סופה של תקופה. ואחר כך התיאטרון לא חזר למסלול. גם מפני שכבר לא היה ברור אם יש צורך בתיאטרון מחוץ לתל אביב, כי תל אביב סיפקה את כל השליטה דרך האולמות האזוריים.
"ברגע שפיטרו אותי מחיפה, בלי הודעה מוקדמת, נחתתי בזירה הבינתחומית בירושלים. הייתי בשלולית של התיאטרון, בוק מוחלט במחול, וידאו ארט או אמנות פלסטית, ושם למדתי הרבה. האמנים בזירה עובדים לבד, לא בעדרים, והמפגשים השפיעו עלי מאוד".

והיום, בכל זאת, אתה בגשר, תיאטרון סטנדרטי.

"מאז שעזבתי את חיפה, אני פרילאנס מושבע. הקיום שלי בגשר הוא העצמאות שלי".

ומה עם ההיבט הכלכלי? אתה לא בן 30.

"אני לא עושה ים כסף למרות שאני משחק כרגע בשבעה תפקידים במקביל בארבע מסגרות שונות. קשה לי להיזכר בתקופות של אבטלה, התקופות הקשות נראות כמו זיכרון מעומעם. אבל זה מאבק. אתה צריך להתעקש, ליזום, להעלות רעיונות, לחשוב על דברים. לא במקרה, אחרי הזירה עשיתי שתי עבודות וידאו גדולות מאד עם יוחאי אברהמי, פרויקט עם סובול באוסטריה, 'הדיבוק', 'נופל מחוץ לזמן'. אתה לא יכול באמת לנוח. אבל לא בטוח שאני רוצה לנוח".

עזוב אותי מקולנוע

ימים ספורים לפני שנפגשנו, השלים תבורי 3 שבועות של צילום לפרויקט של במאי הטלוויזיה רם לוי, שעליו אינו יכול לדבר (גם אחרי טלפון קצר להפקה). תבורי, מעניין לציין, כמעט ולא עושה קולנוע. בין 77' ל-83' השתתף אמנם ב-4 סרטים, "מחבואים" היה תפקידו המרגש ביותר, אבל חזר להופיע מול מצלמה רק אחרי 25 שנה, כשגילם את דמותו של שר הביטחון ישראל נבון ב"עץ הלימון", סרטו עטור השבחים של ערן ריקליס. "הייתי מאוד מאוכזב מהסרט", הוא מפתיע, "על הסט היה תפקיד יותר פרובוקטיבי, עם כוחנות שלא דופקת חשבון לאף אחד, והגרסה בסוף הייתה סופר מרוככת. שיחקתי על הסט סוג של מפלצת, בעוד על המסך הופיע גבר רגיש. קיבלתי שוק. לא היה לי נעים לראות את זה".

ריקליס יודע שכך אתה מרגיש?

"לא. לא דיברנו על זה. תראה, זה דבר שלא יכול לקרות בתיאטרון. שם, אם יש משבר עם הבמאי, אז אתה הולך".

זו הסיבה שאינך עושה קולנוע?

"לא זו הסיבה אלא הנסיבות: הייתי עסוק או לא מעוניין, או שהייתי מעוניין ולא קיבלתי את התפקיד".

יצא לך לחשוב על התפקידים שהחמצת?

"אתה יודע כמה תפקידים עשיתי?".

אומרים שהקהל זוכר לך בדרך כלל את התפקיד האחרון. זה לא מתסכל?

"אני פחות נבהל מזה. הקריירה שלי מתנהלת כמו גלים, תנועה של הצלחה וכישלון. זה מבהיל כשהקו מתחיל לנטות כלפי מטה, אבל כמו שהצלחה זמנית, אני מנח שגם הכישלון. עשיתי קורפוס מסוים של תפקידים, מיצבתי משהו, ואז מתחיל מאפס כל פעם מחדש, אבל לך תדע".

אבל יצא לך שם של טראבלמייקר, לא?

"יכול להיות. אבל אני לא חושב שיש לזה קשר למציאות. אני מודע לזה שבתקופה מסוימת יצא לי שם כזה, אבל לא נתקלתי בזה הרבה. אני יודע אם זה נכון או לא?".

אתה יודע.

"אני דעתן, כן. אבל משהו שאני יודע לעשות זה לעבוד עם במאים ולזהות מה מתבקש ממני באמת ואיפה אני יכול לתרום לעבודה שלהם. אני לא מגיע לחזרות מתוך מחשבה איך להציל את העור שלי אלא נכנס למסע אמנותי".

ולעבוד עם שחקנים?

"אני אוהב שחקנים. האנשים הכי טובים שפגשתי, גם בפוליטיקה, הם שחקנים. ואני חושב שהם נורא מתוסכלים. המכתב שניסחנו, למשל, בקשר להופעות באריאל הביע תסכול, מחאה נגד היכלות התרבות ונגד ארץ ישראל השלמה. השחקנים שחתמו על הסירוב התייחסו, במכה אחת, לשני הנושאים, והם לא חזרו בהם למרות שחלפו 3 שנים.

"גם איש לא פיטר אותם בגלל זה. לתיאטראות הייתה בעיה אמיתית, כי צמרת השחקנים היא של אנשי שמאל. אני אישית לא חושב שאפשר לתחזק שנים את הכיבוש מבלי שיגרום לנזק מוחי בלתי הפיך. צריך לשם כך סוג מסוים של טמטום".

וכשראית מה אורנה בנאי וגילה אלמגור חטפו?

"אני גאה בגילה. דיברתי איתה בטלפון והיא נשמעה מפוחדת כי קיבלה איומים על חייה. ואורנה, נכון, התקפלה. לא קל לחיות במדינה כזאת, משהו פה השתגע, אבל לא מעניין אותי לעבוד בחו"ל. עשיתי דברים שנורא קשורים לישראליות שלי, אם זה דיסק של שירי חלוצים, או להקליט את גנסין לרדיו. שיחקתי כל יהודי ברפרטואר, אין יהודי שלא שיחקתי. אף פעם לא חלמתי על קריירה בינלאומית, ואני לגמרי רואה את עצמי ישראלי. עם קבלות".