הערסים והפרחות הם העונש של התרבות הישראלית", טוען הבימאי והמפיק רון חכלילי, יוצר "ערסים ופרחות - האליטות החדשות": סדרה תיעודית חדשה, שתעלה בערוץ 8 בשבוע הבא. הסדרה - אנתולוגיה המורכבת משלושה פרקים: "ח"י שיחות עם ערסים", "קרא לי פרחה" "והמתמזרחים" - היא לא "אכלו לי, שתו לי" המוכר, אלא פיגוע תקשורתי עז נפץ, התרסה בוטה, בעיטה באשכי הבטון של הציונות האשכנזית, במטרה לערער את יסודותיה. חכלילי קורא לפרחים והערסים "האליטות החדשות" ומכריז: "ניצחנו". את מי בדיוק ניצחתם? "את השיטה".
חכלילי (54), מזרחי משוכנז לשעבר, כהגדרתו, מרבה בשנים האחרונות לעסוק ב"טרפנטיזציה" שעברו יהודי ארצות ערב לדורותיהם ב"חמדת אבות". נושא לא ממש לגיטימי במדינת ישראל המתהדרת ש"אירופה זה כאן".
"ערסים ופרחות הם מזרחים ומזרחיות נקודה", מתריס חכלילי, "והם ניצחו, כי התרבות מרימה את ראשה. אני לא בא לבטל אדם אשכנזי, כי אז אעשה את אותו הדבר שהוא עשה לי, אלא את ההגמוניה. שנים רבות הייתי משתכנז. הבנתי בדיוק מה טוב ומה רע, וכהישרדות בחרתי את הצד השולט.
מחקתי לחלוטין את הביוגרפיה ואת המורשת שלי, והמצאתי היסטוריה אלטרנטיבית לחלוטין, עד כדי כך שסיפרתי בבית ספר שהורי ניצולי שואה. בצבא, בגלי צה"ל, התנכרתי לכל להיט מזרחי, כי בשבילי זה זבל, כמו שקוטנר אומר".
גם האשכנזים מחקו את תרבותם הגלותית.
"ההבדל הוא שהאשכנזיות אף פעם לא הייתה צריכה להגדיר את עצמה, כי המדינה מנוהלת על פי דוקטרינה אשכנזית. אם האשכנזים ביטלו זהותם לטובת היהודי החדש, המזרחים נאלצו להתבייש בזהותם ולהחביא אותה. הפרויקט היה להתחבר למערב - זו המטרה - למחוק את הערבים. אנחנו שומעים ערבית רק בהקשרים שליליים. אנחנו לא מכירים את התרבות הערבית. אין לנו מושג מי השכנים שלנו, ואנחנו לא חלק מהשכונה".
אלה שצועקים "מוות לערבים" הם בעיקר יהודים מארצות ערב. "זו פרקטיקה ברורה מאוד של הקורבן להפנים את הדיכוי. לאשכנזים יותר קל להזדהות עם הפלסטיני שמעבר לחומה, מלהסתכל על השכן ממול, שהוא בוקובזה. זאת גזענות אחרת, שמסוגלת לראות סבל, רק כשהוא נורא רחוק.
מבחינתם אין עדות. כולנו אותו דבר. אבל הם הקימו את עיירות הפיתוח, הדירו את המזרחים מספרי ההיסטוריה, הפכו אותם ללא לגיטימיים, וניתקו ילדים ממורשתם. הרטוריקה היום, לכאורה, מכילה את המזרחים. אבל עובדה שרוב המזרחים תקועים מאחור, גיאוגרפית והשכלתית. ואם אתה משתחרר סוף סוף מהמקום הזה, אתה לעולם לא חוזר אחורה. אני, למשל, לא יכול עכשיו לעשות מנגל באי תנועה ולשמוע עומר אדם".
ואולי בעצם הפרובוקציה להגדיר סטריאוטיפית את המזרחי אתה בעצם מנציח את הבעיה?
"אני לא מצפה שאנשים יצאו במהפכה, או שמשהו יזוז בעקבות הסדרה. הטלוויזיה רק מקבעת תפיסות. אבל רציתי לעשות טלוויזיה טובה וחדשנית. כשהתחלתי, זה היה סוג של מלכודת בעבורי, כי סימנו אותי כמזרחי. אז אמרתי לעצמי שנראה שיש לי תפקיד. שאני נושא לפיד, שאף אחד אחר בעמדה שלי, בתקשורת כמזרחי, לא לקח.
במקום להתכחש לשכונה, החלטתי לעזור לשכונה, ולא רק לרוקן אותה. את שואלת על פתרון? הפתרון הוא מדינה לא ציונית. רב-תרבותית ודו-לאומית. לשנות את התודעה של אנשים על ידי פירוק הסטריאוטיפים. זה שלב הכרחי".
אנשים יגידו שאתה מחזיר את כולנו אחורה בזמן.
"הכי מעצבן אותי שאומרים לי כל מיני משוכנזים למיניהם: 'אנחנו לא מרגישים אפליה', או 'זה היה פעם'. הם לא אשמים. הם קורבן לגזענות מוסווית, בתהליך כביכול לגיטימי, אבל מאוד כואב, של מחיקת תרבות שלמה. למה? כי החברה הציונית סיפרה לנו כמה זה רע, פראי, מסוכן ולא מתורבת. ומי מספר את סיפורו של המזרחי? גם כן האשכנזי. אז שכל אחד יספר את סיפורו בעצמו".
צלקת מדי-די-טי
לפרק הראשון, "ח"י שיחות עם ערסים" - שבו מתיישבי 18 סו קולד ערסים ומסתכלים לכם בלבן של העין - קדמה עבודת ליהוק דקדקנית, שבה המלהקת, אלונה עבדי, הבינה לדברי חכלילי בדיוק על מה מדובר והצליחה להביא קולות כנים במצבי תודעה שונים.
"רציתי לתת משהו מרוקן מסטריאוטיפים. לא בשוק, לא במונית, לא במשאית עם החמסות. שזה לא יבהיל את הצופה הערס, או האשכנזי. רק לשים לו איזו פתקה קטנה", מבהיר חכלילי. אחד מהם הוא היוצר אסף אטדגי (38), מנהלו האמנותי של עומר אדם, שבדיוק חתם על חוזה עם קשת כשופט ב"הכוכב הבא".
אתה טוען שהאשכנזים הפכו את המזרחים לנחותים, כי הם היו צריכים "עכברושים"?
"אני מדבר בסדרה על בני אדם כבני אדם. כשאתה רוצה להרגיש טוב, אתה מוריד מישהו לידך. כשאתה אומר ערס, אתה מתכוון למזרחי. ואף על פי שניסיתם להכתיב לי, לשנות את שמי, ולגזוז לי את הפאות, אני מכיר את כל השירים שלכם.
ולשרי רז, שאמרה שאין לנו שירה, יש לי לומר, הבעיה היא בך. שלא השכלת להכיר. אמא שלי, למשל, מאוד יפה, אבל יש לה צלקת על הפנים מדי-די-טי. אז מצפים מאיתנו לשבור חלונות ולשרוף את בניין עיריית תל אביב, אבל אנחנו כותבים שירה, תיאטרון, נכנסים לטלוויזיה, עושים אמנות. זה ניצחון".
אני לא אליטה
בפרק השני, "קרא לי פרחה", מככבת אורטל בן דיין (33), אקטיביסטית מזרחית המתגוררת בדרום תל אביב, שפרצה לתודעה ב"האח הגדול". "גדלתי בקריית שמונה. עזבתי כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה. זה לא היה מובן מאליו להתקבל. בקריית שמונה 98% הם מרוקאים. כשאת מתבגרת, את מבינה את ההבדלים, למשל המועדונים בקיבוצים, שלא הכניסו אותי למסיבות".
אף על פי כן ולמרות הכל, הצלחת להגיע רחוק.
"את יכולה להגיד שיש לי נוכחות ציבורית, אבל אני לא אליטה. אני לא קובעת את המסרים ואת הדימויים המשרתים את אותם מקבלי החלטות. למרות זאת, אני מאוד שמחה שהשתתפתי ב'האח הגדול'. חששתי מהכוח שלהם לשלוט בדימוי שלי, אבל היה כאן ניצול הדדי. קיבלתי את הבמה הכי גדולה בחברה הישראלית. הרבה לא הזדהו איתי, כי אני לא קונצנזוס. גם מזרחית וגם בשמאל. קשה לבנות מחנה כשאת כזאת".
המלך הוא עירום
באחת הסצינות האבסורדיות בפרק "קרא לי פרחה", מגיעה עו"ד קלריס חרבון, בוגרת יֵל, לשירותי הסגל של סמינר הקיבוצים, שם היא מרצה, ועל הדלת כתוב: "חלוצות". "אבל אני לא חלוצה", היא אומרת, "אומנם נחלצתי מהשיכון, אבל מעולם לא הייתי חלוצה. מצטערת, אני לא יכולה להטיל כאן את מימי".
חרבון, שחיה במונטריאול כדוקטורנטית למשפטים, חמצנה את שערה אך לא את זהותה. מבחינתה, להיות שחורדינית זה חזרה לשורשים. "יא-אללה, עוד לא התחילה הסדרה, וכבר לפי הטוקבקים את רואה כמה שנאה. זה כמו מערכת יחסים אלימה שפוגעים בך, והגבר אומר כל הזמן תפסיקי לדמיין שנפגעת. אבל נפגעתי".
לא קטנוני כל הסצינה בשירותים?
"האמת לא נוחה. אין ספק. אבל אני מסוגלת לקרוא בין השורות. לראות מה שאף אחד לא מעז להסתכל עליו ולצעוק - המלך הוא עירום. אף אחד לא רואה שגדל פה דור שלם על טלוויזיה חינוכית, שהדבר היחידי שהיה טוב בה הוא שהיא הייתה שחור לבן. דור שלם הסתכל במראה, וכמו בסרט 'פרשס', כשהדמות הראשית השחורה והשמנה רואה עצמה לבנה ורזה - זה מה שקרה לנו".
אז את העונש של התרבות הישראלית? הפרחיות כמחאה?
"אין דבר כזה 'תרבות ישראלית'. במקום רב-תרבותיות, יש תרבויות רבות, כי אחת שלטת והאחרות מהנהנות. אני אומרת: אכלתם לי את הקוסקוס, אז תנו קרדיט. כיום יש משהו מבעבע, מפמפם וחזק, ואי אפשר להתעלם ממנו. יכולים לצחוק עלינו עד מחרתיים, אבל גדל פה דור שלא רואה אתכם בעיניים. הבעיה, שבמבחן חלוקת העוגה, מי ששולט בקונצרנים הגדולים הם אשכנזים. ואם אני מגיעה לעמדה בכירה, אני עדיין פרענקית שבאה מאשפתות, וצריכה להיזהר על המינוי".
המצב כיום לא טוב יותר?
"להפך. המצב רק החמיר, כי יש הרבה סיפורי הצלחה במירכאות. אני המרוקאית הראשונה שהגיעה לייל, אף על פי שאמרו לי שאני פרחה, ואף על פי ששם המשפחה שלי הוא חרבון. אבל עדיין, בקריטריונים לקבלה, אתה חייב לציין את מוצא האב והאם. כל קורבן מפחד להודות באמת. להשתתף בסדרה הזאת לא היה מובן מאליו. לסמן את עצמי, ולא בקטע של צחוקים, זה קטע. קשה נורא. יותר קל למישהו לצאת מהארון, או לקחת את הגלולה של המטריקס. אבל ההחלמה מטראומה היא קבלתה, הודאה, פיצויים וקבלת האחר המודע לעצמו. כלומר, הפתרון הוא שלא יגידו לי שאני מדמיינת. אני לא מתבכיינת - אני מזדקפת".
"ערסים ופרחות - האליטות החדשות", 27.10-29.10. שני-רביעי, 22:00. ערוץ 8