חמוש באבן אורב הילד איליאס בעיקול הדרך. כאשר מכוניתו של אדון הכפר חולפת בסמוך אליו, הוא מיידה בעוצמה את האבן אל עבר החלון ומנתץ את השמשה. הנהג מזנק במהירות מתוך הרכב, דולק אחר הילד הנמלט, שמרוב בהלה מועד ונופל אל תוך ערוץ הנחל המקומי. לא, אין זו סצינת פתיחה צפויה של סרט פוליטי ישראלי על אודות הסכסוך במזרח התיכון, אלא דווקא נקודת זינוק עלילתית לסרט טורקי מורכב ונפתל המגיע כעת לארץ, חצי שנה לאחר שעוטר ב"דקל הזהב" של פסטיבל קאן. 

נורי בילה ג'יילאן, בכיר קולנועני טורקיה, שביים את "שנת חורף", טובל בתוך גלי שבחים כבר עשור וחצי, מאז שיצר את "מרחק", "אקלימים", "שלושה קופים" ו"היו זמנים באנטוליה", שכולם זכו, כל אחד בתורו, לפרסים משמעותיים בקאן. הפעם, כך נדמה, הוא לא רק השיג את הפרס הגדול בקאן, אלא גם הצליח לסכם בסרט מתמשך אחד, שלוש ורבע שעות אורכו, את מרב הנושאים שהעסיקו אותו בעבודותיו הקודמות. 

ובחזרה אל איליאס, הילד עם האבן, שנרטב כולו במהלך המרדף אחריו. החורף כבר הגיע, ובכפר שמצוי בהרי מרכז אנטוליה קר מאוד. חייבים להשיב את הילד אל בית הוריו, אחרת הוא ילקה חלילה בדלקת ריאות. ובכן, דווקא בסצינת עשיית החסד הזאת, ולא באבן המנפצת חלון, מתחילה הדרמה האמיתית ב"שנת חורף". זאת, משום שאיסמעיל (ניאט איסלר), אביו של איליאס, הוא כעת אויבו הגדול של אדון איידין (האלוק בילינר), שעל מכוניתו השליך הילד את האבן בכוונה תחילה. 

ברקע האקט המיליטנטי של איליאס מצוי סיפור שהותיר צלקת בזיכרונו הצעיר. זה קרה זמן מה קודם לכן, כאשר גובים מטעם אגף ההוצאה לפועל במשטרת טורקיה התייצבו בפתח ביתם של איסמעיל ובנו איליאס. הסיבה: חוב גדול שרובץ על המשפחה הדלפונית, שלא העבירה שכר דירה לבעל הבית איידין כבר שנה ומעלה. 


לא מרדים. "שנת חורף". צילום: יח"צ

איסמעיל, אסיר משוחרר וחסר עבודה, לקח ללב את הזלזול בכבודו שהפגינו אנשי ההוצאה לפועל כאשר החרימו את מכשיר הטלוויזיה שלו, התפרץ עליהם, ובשל כך הוכה קשות, לעיני איליאס, בידי השוטרים שהוזעקו לפקח על ביצוע צו ההחרמה. האבן, אם כך, היא רק תגובה של הילד על עלבון אביו.

כעת, אחרי שהאבן עשתה את מה שעשתה, מתגלגלים איידין - בשלב זה הרשע בסיפור שלנו - ביחד עם נהגו האישי, בשבילי הכפר, כדי להשיב את הילד הרטוב אל הזרועות המגוננות של אביו. לכאורה, מעשה טוב הבא כתגמול על תוקפנותם של בני המשפחה העלובה. למעשה, שאלת מיהו הטוב ומיהו הרע בסיפור הינה יחסית, שהרי תחילת הדברים איננה באבן המנפצת חלון מכונית, כי אם ברקע הכלכלי-חברתי שבו מבוססים הכל. 

כמה שעות מאוחר יותר, כשאיידין כבר בביתו הנאה והמחומם היטב, ולצדו אשתו הצעירה ניהאל (מסילה סוזן), וגם נסלה (דמט אקבג), אחותו הגרושה והממורמרת, צפה ועולה מחדש השאלה: כיצד בוחנים מעשה טוב? האם עשיית צדק איננה בבחינת מעשה של התנשאות צדקנית על פני זה שנתפס כצד הרע של הסיפור? האם בקשת כפרה או מתן דמי צדקה הם בבחינת הפגנות של ענוות רוח, או דווקא סוג של בוז מצד השליט כלפי מי שאותו הוא עושק? 

אלה הן בהחלט שאלות יסוד באתיקה האנושית, ואין זה פלא שאיידין מעלה אותן בקול רם. דווקא הוא, שמחצית מבתי הכפר שייכים לו, מריץ בעיתון המקומי טור אישי שבועי, שבו הוא מטיף מוסר לקוראיו, מחווה דעתו על האמונות הדתיות הפרימיטיביות שלהם, ועל מצוות עשה ואל תעשה שהוא דורש ליישמן בחברה הטורקית השמרנית. והנה כי כן, ג'יילאן המוכר מ"היו זמנים באנטוליה" או "שלושה קופים", כמו מרים ראשו על מנת להזכיר לצופים מיהו ומה מהות יצירתו הקולנועית. 

אם כן, הגיבור המרכזי של "שנת חורף" הוא בעל הבית איידין, שירש מהוריו בתים ואדמות כפר, ושב מאיסטנבול, שם ניהל קריירה של שחקן תיאטרון, אל חבל קפדוקיה שבמרכז רמת אנטוליה, על מנת לנהל את עסקי המשפחה, כולל הפעלת בית המלון ושמו "אותלו", שבין חדריו ובחצרותיו מתחוללות מרבית הסצינות בסרט זה. 

בשיר "בלילות הקיץ החמים", להיטם הישן של דני מינסטר ומתי כספי, נאמר בין היתר: "מתחת לעץ התות בכפר/יושבים ומדברים/קוראים בספר בעל ריח ישן/עוצמים עינייםושותקים/שום דבר אחר אינו קורה/בלילות הקיץ החמים/מתחת לעץ התות בכפר/יושבים ומדברים". אם רק מחליפים את השורה "בלילות הקיץ החמים" במילים "בלילות החורף הקפואים", יש פה תיאור מדויק ביותר של המתחולל על הבד בשעות המרובות של "שנת חורף". 

בחוץ מושלג, ובתוך חדרי בית המלון, גם במחסנים ובאורווה, יושבים ומדברים ומדברים ומדברים, ולא חדלים ממלאכה זו. בחומר הרקע שחולק לקראת בכורת הסרט בקאן, הסביר ג'יילאן שהתסריט ל"שנת חורף" (שאותו חיבר ביחד עם אשתו אברו ג'יילאן) נכתב בהשראת כמה סיפורים קצרים של אנטון צ'כוב. 

מותר להניח שכך הם פני הדברים, אלא שצפייה בסרט עצמו מדגישה דווקא את ההשפעה המכרעת שהייתה למחזותיו הגדולים והמוכרים של צ'כוב - "גן הדובדבנים" ו"הדוד ואניה" - על עקרונות בניית הדמויות המגוונות ב"שנת חורף", ועל אופן הגשתו לצופים. 

למרות התפקיד המרכזי כל כך שמייעד ג'יילאן לטחינת המילים הבלתי פוסקת לאורך 202 דקותיו של "שנת חורף", דווקא לא הן המובילות את העלילה. כהרגלו נוטע ג'יילאן את הסיפור בתוך הטבע, או ליתר דיוק בתוך מזג האוויר שמכתיב לגיבורים את אופני התנהגותם. רמת קפדוקיה הפוטוגנית כל כך, בצירוף מרבדי השלג האינסופי, הרוחות, סוסי הפרא שדוהרים בהרים מסביב, ותחושת הנתק האופפת את יושבי הכפר, הם שמכתיבים את מגע ידו הפייטני של ג'יילאן, כאשר גוחאן טיריאקי, צלמו הקבוע, כמו משלים את הטאץ' המיוחד הזה. ואל כל זה יש לצרף גם את השימוש המושכלבסונטה לפסנתר מאת שוברט כמוזיקת רקע. 

חבל שהחבילה המהודקת והמנומקת הזו כמו מתפרקת בשעה החותמת את הסרט. ג'יילאן כמו תופס כיוון מלודרמטי מנוגד לרוח הסרט, ומזכיר משום מה, ולאו דווקא לטובה, את הסאגה "תמונות מחיי נישואים" שאינגמר ברגמן השוודי ביים לפני 40 שנה. גם סצינת הסיום הסנטימנטלית שאינה במקומה, גורעת משהו מעוצמתו הכללית של הסרט. 

ספוילר ממדרגה ראשונה: פריז לא בערה בקיץ 44', למרות הוראתו החד-משמעית של אדולף היטלר. הפרת פקודה מפורשת שכזאת לא הייתה עניין של מה בכך בימי הרייך השלישי, כאשר כל חיילי הוורמכט וקציניו היו מחויבים בשבועת אמונים לפיהרר. והנה, גנרל דיטריך פון קוטליץ, המושל הצבאי של פריז מטעם כוחות הכיבוש הנאצי, הפר ביודעין ב-25 באוגוסט 1944 את הפקודה לפוצץ את הגשרים על הסן, את מגדל אייפל והלובר, ולגרום לסופת אש שתכחיד את מלכת היופי של אירופה. 

מה גרם לגנרל הגרמני להעדיף כניעה על פני מילוי פקודה? סרט הראווה "האם פריז בוערת?" שהופק ב-1966 (על פי מחקר היסטורי שפרסמו לארי קולינס ודומיניק לפייר) ניסה להשיב באמצעות שורה ארוכה של כוכבי קולנוע - ז'אן פול בלמונדו, איב מונטאן, אורסון וולס, אלן דלון, קירק דאגלס, גלן פורד ועוד רבים - על החידה הזאת, ולא עמד במשימה. לפני שלוש שנים זכה מחזה מאת סיריל גלי, המתמקד אף הוא בסוגיה ההיסטורית המסקרנת, בהצלחה גורפת, ומחזה זה הינו הבסיס לסרט "דיפלומטיה".  


צילום: יח"צ

נילס ארסטרופ ואנדרה דוסולייה, שגילמו את התפקידים הראשיים בהצגה בפריז, הם גם שני השחקנים המובילים את "דיפלומטיה", סרטו של פולקר שלנדורף הגרמני. ארסטרופ בתפקיד הגנרל הסרבן, ואילו דוסולייה בדמותו של ראול נורדלינג, ששימש כקונסול שוודיה בבירת צרפת הכבושה. 

על פי "דיפלומטיה" ברור לגמרי מהי הסיבה להפרת פקודתו של הפיהרר. הדיפלומט השוודי זריז הלשון הצליח לשכנע את הגנרל שעייף כבר מקרבות אבודים להניף דגל לבן של שפיות, ולכסות בו את הוראת השטן מברלין. אם זה נכון או לא, אין זו הנקודה המרכזית בסרט/מחזה שבא להפיח רוח חיים במיתוס הנושן על אודות אחוות הגברים, שיש בה כדי לכסות על עוולות תבל ומלואה. 

שלנדורף העושה סרטים כבר 50 שנה, התמחה בעיקר בעיבוד ספרים קאנוניים לקולנוע, והרזומה הארוך שלו כולל את "תוף הפח", "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", "מיכאל קולהאס", "בחיפוש אחר הזמן האבוד", "הומו פאבר", "מותו של סוכן" ועוד יצירות מופת ספרותיות מוכרות. לצורך העתקת "דיפלומטיה" מהבמה אל המדיום הפילמאי, פורץ שלנדורף את גבולות החדר שבו מתדיינים ביניהם איש הצבא והדיפלומט בסוגיות כמו נאמנות למולדת, למשפחה ולתולדות התרבות. אצל שלנדורף פריז נוכחת גם בשדרותיה, מנהרותיה ובפארקים שלה. וזה מקל מעט את משימת הצפייה במחזה מוסרט זה, שבו ארסטרופ ודוסו לייה עושים בסך הכל עבודה הגונה בהחלט.