"אחרי 'כוורת' רציתי לעשות משהו, אבל לא ידעתי בדיוק מה", נזכר מאיר פניגשטיין (64) - פוגי המיתולוגי - לקראת פתיחת פסטיבל הסרטים הישראלי ה-28 בלוס אנג'לס בחמישי האחרון, איך כל הסיפור של הפסטיבל התחיל. "אז החלטתי לנסוע בעקבות אלון אולארצ'יק, שלמד מוזיקה בברקלי בבוסטון. איזה פרופסור באוניברסיטה שהכרתי שאל אם אוכל להביא לשם שני סרטים מהארץ, בלי שחשבתי בכלל בכיוון של קולנוע".
ככה פותחים מסורת?
"ממש ככה. פניתי למשרד של מנחם גולן, עליו השלום, ודיברתי עם שיש קולר. 'למה רק שני סרטים? - קח שישה ויהיה לך פסטיבל', ייעץ קולר, שלמעשה נטע את הרעיון בראשי. אז נסעתי לטורונטו. שמעתי שיש שם אחת שמארגנת פסטיבל קולנוע יהודי, ורציתי לראות איך עושים מה".
"כבר בהתחלה למדתי שבמה שלא תתכנן - לא יזיק גם איזה נס קטן. ביום הראשון של הפסטיבל תפס אותי רופא שיניים יהודי מבוסטון, אמר שמאוד נהנה מהסרט שראה, ושאל אם אני מתכוון לפרסם מודעה על הפסטיבל. למי בכלל היה כסף בשביל זה? הבן אדם פרסם מודעה בעיתון הכי חשוב בבוסטון. למחרת האולמות היו מפוצצים מקהל. ככה יצאנו לדרך ב-83' ברגל ימין".
פוגי, הפסטיבל הוא מפעל חייו הפרטי. צילום: יח"צ
מזה התגלגלת לצרות של עשירים, אחרי שב-2014 אתה צריך לבחור מתוך 36 סרטים שהופקו השנה.
"בפסטיבל שלנו בלוס אנג'לס יוקרנו השנה 28 סרטים - מהשנה ומ-2013 - כולל סרטי עלילה וסרטים דוקומנטריים. היום צריך לתאם עם מפיצי הסרטים שם, בעוד שאז אף אחד לא התעניין בקולנוע ישראלי. את 'אפס ביחסי אנוש' של טליה לביא קיבלנו להקרנה חד-פעמית, כי בימים אלה הוא עומד לצאת שם להקרנה מסחרית. חלק ניכר מהסרטים ראיתי בהקרנות האקדמיה בארץ".
איך אתה מארגן מכאן את הפסטיבל שם? הרי הכרזת שאתה חוזר לישראל.
"גם אני שואל את עצמי אותה שאלה, ועדיין אין לי תשובה. אני עובד מהסינמטק בתל אביב, שם המשרד שלי. הפעם זה היה קשה שבעתיים, כי היו לנו הקיץ שני חודשי מלחמה, שבהם אי אפשר היה לחשוב על הפסטיבל. במקום לטפל בסרטים, חיכיתי לטילים שיגיעו ורצתי למקלט. בגלל זה עמדנו על כרעי תרנגולת. עוד שבוע-שבועיים של מלחמה והייתי צריך לדחות את הפסטיבל".
מה הביא אותך לפתוח את הפסטיבל בלוס אנג'לס? החיכוך עם הוליווד?
"בדיוק. רציתי לחבר את הקולנוע הישראלי עם הוליווד".
למי הולכים השנה פרסי ההוקרה?
"לארנון מילצ'ן, שמ'אישה יפה' הגיע לסרט הלהיט החדש שלו, 'Gone Girl' לצד הסרט 'איש הציפור'; למפיק מייס נויפלד ולדאנה איבגי, שתכבד בנוכחותה את הקרנות הסרטים 'את לי לילה' (בבימוי אסף קורמן) ו'אפס ביחסי אנוש'. לקבל שני פרסי אופיר בשנה זה דבר מאוד יוצא דופן, ומראה שהיא בפירוש שחקנית יוצאת מהכלל. אגב, זה גורם לי אושר שהסרטים בפסטיבל מוקרנים בו זמנית גם בארץ".
מי עוד?
"בין אלה שאנחנו מביאים לפסטיבל יהיו אורן שטרן, במאי 'זינוק בעלייה'; נסים דיין, במאי 'מפריח היונים'; שי כנות, במאי 'שושנה חלוץ מרכזי'; דני מנקין, במאי 'האם זה אתה?' וכוכב הסרט, אלון אבוטבול, שכבר נמצא שם; ריקי שלח, במאי 'טוביאנסקי' ובני פרידמן, במאי 'התאבדות'. בסך הכל נביא מהארץ כמעט 20 אורחים".
בין הסרטים העלילתיים האחרים שיוצגו בפסטיבל: "פלאות" (בבימוי אבי נשר); "תפוחים מן המדבר" (אריק לובצקי ומתי הררי); "לצוד פילים" (רשף לוי); "מקום בגן עדן" (יוסי מדמוני); "פנתר לבן" (דני רייספלד); "בן האלוהים" (גיא נתיב וארז תדמור) ו"לרדת מהעץ" (גור בנטביץ').
בין הסרטים התיעודיים בפסטיבל: "נערי הגוגו" - סרטה של הילה מדליה על מנחם גולן ויורם גלובוס; "החיים כשמועה" (עדי ארבל ומויש גולדברג) - סרט הפרידה של אסי דיין ו"הסיפור של פוגי" (עופר נעים), סרט על פניגשטיין, שבצניעותו איננו מבליט אותו.
מה תקציב הפסטיבל?
"בשקלים או בדולרים?".
?
בדולרים.
"350 אלף דולר. זה בא בעיקר מנותני חסויות, כשמהארץ אנחנו מקבלים תמיכה מקרן הקולנוע, מקרן רבינוביץ', מקרן גשר, וגם ממשרד החוץ. יוענקו פרסים בסך 40 אלף דולר לסרטים הזוכים, הן בעלילתי, הן בדוקומנטרי".
כשאתה מדבר על הסרטים, ניכר שאתה חי אותם.
"כשאני בארץ, אני לגמרי בארץ ונהנה להיות בה, אבל אחרי כל השנים, אני גם מאוד נהנה לעבוד בלוס אנג'לס. 31 שנים ברוטו של הפסטיבל זה לא משהו שהולך ברגל".
מה כל הסיפור מבחינתך - רק ביזנס או גם אידיאל?
"ברור שיש כאן אידיאל. הפסטיבל הזה הפך להיות מפעל החיים שלי. אומנם גם להקת 'כוורת' היא מפעל חיים, אבל שלנו, לא רק שלי. פה זה משהו שיצרתי בעצמי, ואני גאה שאני מחזיק איתו מעמד כל כך הרבה שנים. גאווה אחרת היא להראות את הקולנוע הישראלי כשהוא לא תקוע בעבר, אלא מתקדם וחדשני".
אתה ממשיך לתופף?
"מעט. כשאחזור לארץ, אולי אתופף קצת יותר. הרי תופים הם אהבתי הראשונה".
?
אתה מתופף לבד או עם סיימון?
"איך אתה יודע? (צוחק) סיימון, הבן שלי, בן עשר וחצי, אוהב לתופף, אבל אין לו ההתמדה של אבא שלו להישאר בתחום. הוא כבר מתקדם לדברים אחרים".
אולי הוא יתופף איתך באיחוד הבא של "כוורת".
"אם בכלל יהיה".
מה אתה עושה בארץ חוץ מהפסטיבל בלוס אנג'לס?
"אני עסוק בעיקר בפסטיבל וחולם לעשות סרט".
שאתה תביים אותו?
"לא, הכוונה לסרט שאהיה בו המפיק, או אחד המפיקים. אולי גם אביים בעתיד. טוב שתמיד יש ברקע עוד חלום קצת יותר גדול".
לבסוף, האם אפשר להתעשר מהפסטיבל שלך?
"לא, בהחלט לא".
כלומר, אתה עושה את זה לנשמה?
"לגמרי. בגילנו, מה רע בזה?".