סהר עזימי מוכר בתור "ההוא מ'דה ווייס'". ואם זה עדיין לא אומר כלום, אז מוסיפים את המשפט בלחש: "נו, ההוא עם ה... נו... שיש לו איידס". אך עזימי נלחם להוכיח, כל עוד הוא יכול, ליצור, לשיר, לרקוד ועוד הרבה דברים אחרים, ולא ממש סופר את הלחשנים למיניהם. 

עזימי (40) - כוריאוגרף ותיק, רקדן ומורה למחול, שעבודותיו הנחשבות רצו בכל העולם - הוא נשא HIV, וב-2011 הוא אף יצר מופע מחול בעקבות מחלתו - Cell in a Human Scale עם אמנית הווידיאו ואמנית המיצב תמר ארדה. הוא הופיע ב"דה ווייס" 2012, היה בנבחרת של אביב צגפן, הגיע לשלב הסולואים, והכיר שם את אמיר דרזי, והופיע עמו אחרי התוכנית.

ביצירתו החדשה, "פולי מונופולי", שחלק ממנה הוא מעלה היום עם הרקדנית אורין יוחנן בשוק מחנה יהודה בירושלים, הוא בודק את תפקידו של היחיד בקשר הזוגי המודרני. הרקדנים עוברים זה דרך זה, ומציבים אתגרים פיזיים ורגשיים זה לזה, על הרצף שבין המקום שבו מתחילה תנועה, למקום שבו היא מוגשמת במלואה, ומפגישה את הקהל בטווח אפס עם תדרים ברווח האינטימי בינה לבינו.


תדרים בטווח האינטימי. יוחנן ועזימי ב"פולי מונופולי"

למה אתה מעלה את המופע הזה דווקא במחנה יהודה?
"אני לא מעלה את המופע כבכורה במחנה יהודה, אלא רק מתארח באירוע עם חלק מהיצירה השלמה. כאמן שפועל רבות בירושלים, אני מרגיש שהאירוע הזה הוא המשכו של הקשר שלי עם העיר. אלעד שכטר וקבוצת ק.ט.מ.ו.ן שלו מתקשרים איתי דרך האמנות כבר שנים. כשהוזמנתי, לא חשבתי פעמיים. אני שמח על האופציה להפגיש יצירה, שנוצרה לבמה, עם השוק הירושלמי".

ההופעה ב"דה ווייס" עשתה לך טוב? או שמא, כמו כל הופעה בריאליטי, היה לה מחיר?
"ההופעה ב'דה ווייס' הפגישה אותי עם אמיר דרזי, מוזיקאי נפלא שאיתו יצרתי מופע מוזיקלי משותף. אנחנו מחברים חומרים מקוריים שלנו לשירים נוסטלגיים, ומשלבים כוחות וקולות. המחיר שמשלמים על חשיפה כאמנים לא היה שונה ב'דה ווייס'. בכל יצירה שלי, חלק ממני נשאר אצל הצופה. כך גם במוזיקה, ובטח שבפריים טיים. לי, אישית, 'דה ווייס' נתנה דחיפה חזרה אל המוזיקה".

מה אתה מוצא במחול שאין בשום אמנות אחרת?
"המחול בעבורי הוא המקום שבו אני מתבטא באופן הכי בלתי אמצעי, דרך הגוף, בתנועה הטבעית שלי, בקודים של תקשורת גופנית, שאותם קשה לבטא במילים. הפואטיקה של המחול לא דומה לשום דבר. יש בה חופש ועוצמות ממכרות. הקשר שלי עם הקהל, מעל הבמה ודרך היצירה, קורה דרך אמת וכנות גדולה, יותר מכל דרך אחרת של ביטוי. המניירה לא מתקיימת במחול שלי כמקום מפלט, אלא כשפה אישית שלי ושל הרקדנים שאיתם אני עובד. המוזיקה גם קיימת במחול,מ וכך אני מתחבר לשני הכוחות העיקריים של חיי".

מתי נדבקת בנגיף האיידס, והאם יש לך מושג איך זה קרה?
"נדבקתי בנגיף לפני קצת יותר מארבע שנים. אני לוקח את כל האחריות להידבקות. מי שלא מקיים סקס מוגן, עלול להידבק, ולא רק בנגיף ה HIV. אני יודע נדבקתי. זה היה ברגע של זחיחות. הבחור שהדביק אותי לא עשה את זה בכוונה תחילה, ולא הייתה שם דרמה גדולה. אני עדיין בקשר איתו, ואני לא כועס עליו. אני לוקח את האחריות על עצמי בלבד. כנשא, אני מנסה לשמור על הפרטנרים שלי, ובזכות הטיפול שלי, הקוקטייל, הסיכוי שאדביק מישהו הוא כמעט אפסי".

זה שינה את חייך?
"זה לא שינה את חיי ואת מי שאני. אולי רק נתן לי את הזכות לבחון מחדש את ההרגלים שלי ואת החיים מזווית חדשה. כזאת שממנה רואים את העולם, כמו כל מי שפגש את הדרמה של מחלה כרונית, כזאת או אחרת. ההתעסקות שלי בנשאות מצטמצמת לרגע שבו אני לוקח כדורים. ההתמודדות האמיתית היא מול חברה חשוכה, עד אפלה, המסרבת להרפות מהתדמית השלילית שנוצרה ל-HIV בשנות ה-80.

בארץ יש כמות גדולה מאוד של נשאים, רובם עמוק בארון, מפחדים להתגלות מעצם התגובה של הסביבה. הפוביה מנשאים לא ברורה היום, עם הטיפול ועם כל הידע שיש. לצערי, הבורות והפוביה מתקיימות בכל שכבות האוכלוסייה. גם הקהילה הגאה לא שונה. הייתי מצפה שדווקא בקבוצה שבה יש מספר לא מבוטל של נשאים, היו יודעים על זה יותר, ומתנהלים באופן שונה. לדאבוני, לא זאת התמונה".


"הגוף הוא פוליטי". ארדה ועזימי ב-Cell in a Human Scale

מה המסר שאתה מנסה להטמיע באמנותך?
 "בעבודה Cell in a Human Scale עסקתי בשנה הראשונה של ההידבקות, עד להבנה המהותית שיש חיים אחרי ההידבקות. אני שואף תמיד לקבל כל אחד, בלי להכניס דעות קדומות למפגש שלי איתו. זה מה שאני רוצה מהחברה סביבי. מתברר שזאת דרישה מוגזמת מהחברה הישראלית. היום אני לא מתעסק בזה באמנות שלי, אך יש לתאר שהצופים שיודעים על דבר היותי נשא, וצופים ביצירותי גם דרך הפילטר הזה. הגוף הוא פוליטי בכל כך הרבה דרכים. זאת רק אחת מהן".

תקן אותי אם אני טועה: בדרך לעשות שינוי בתודעה, הדביקו עליך סטיגמה?
"תמיד הדביקו עלי סטיגמות - כאמן, כרקדן, כגיי וכנשא".  

בכורה של 6 מופעי מחול, ביוזמת להקת המחול ק.ט.מ.ו.ן ומנהלה, הכוריאוגרף אלעד שכטר. העבודות הן של הכוריאוגרפים שלומי ביטון, סופיה קרנץ, עידן שרעבי, מיה יוגל, שרון וזאנה ואלעד שכטר, וקטע מתוך "מוני מונופלי" של סהר עזימי. 27.10, שני, 00:30-21:00. שוק מחנה יהודה. כניסה חופשית