"ניסיתי להפסיק עם הסמים בעזרת שתייה. זה לא עבד", לו ריד
הבן של רבינוביץ' לא יהיה הומוסקסואל. הבן של רבינוביץ' לא יעשה לנו בושות. גם אם נצטרך לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי ולתת לו מכות חשמל. העיקר שיחלים מהשיגעונות שלו ויחזור להיות יהודי טוב, יתחתן עם אישה משלנו ויביא לנו, בעזרת השם, ילדים.
חודשיים של טיפול אלים, בשנות ה-50 הארורות, לא הפכו את לואיס אלן ריד ליהודי טוב. הם חרתו בנפשו של הנער המבוהל צלקות שכנראה לא נרפאו מעולם. מי שיתעמק במוזיקה הנפלאה, החשוכה, הארסית, שכתב הבן של רבינוביץ' - יועץ המס שהגיע לברוקלין מפולין בזמן מלחמת העולם הראשונה ושינה את שמו לריד כדי להיות חלק מהאומה האמריקאית - לא יוכל שלא לקשר בין הטקסטים הכואבים, האמיצים, של לו ריד, להתעללות הקשה שעבר בנערותו. עד היום, אגב, אף שנישא ואהב נשים, זהותו המינית היא עניין לא פתור ולא לגמרי ברור. תביטו בתמונת הנשיקה שלו ושל דיוויד בואי באיזה מועדון וכבר תבינו לבד.
ב-27 באוקטובר 2013, לפני שנה בדיוק, איבדנו את לו ריד סופית. אבל המוזיקה שלו לעולם תישאר איתנו. בכל מקום שבו נכאב או נהיה לבד או לא נוכל כבר להכיל את הכאב, הוא יהיה שם, יטפח בידידות על שכמנו ויעניק לנו נחמה, ולו קטנה, לרגע חולף אחד.
עבר התעללות קשה. ריד בסיום התיכון. צילום: ויקיפדיה
דוסטויבסקי של הרוקנרול
"לפני שתתחיל, אתה כבר מדמם. היא תחייך כדי שתפחד, לבד", "פאם פטאל". תרגום: יובל בנאי
אחד השירים המקסימים, הצובטים, הלאים, של לו ריד, נקרא "קוני איילנד בייבי", כשם אלבומו מ-1976. הוא מתעד, ספק מספר, ספק שר, געגועים לזמנים שכבר היו ולא יחזרו לעולם בלונג איילנד, חצי האי שבו נולד במרץ 1942. אך אירוני הוא שבאותו זמן שהאלבום הופיע, חלק ריד את מיטתו עם רייצ'ל, שהיא, או הוא, טרנסווסטיט. אין צורך להבהיר מה אביו היה חושב על זה. אבל הנשמה של ריד שרדה את העינוי שעבר בבית החולים ונחלצה מהעיירה פריפורט, שם חי, איכשהו, את שנותיו הראשונות.
הוא נחשף לרוקנרול ולבלוז של הפיפטיז, הקים הרכבים שונים שניגנו פולק דעתני של תחילת שנות ה-60 וקאברים למוזיקה השמחה של צ'אק ברי, הופיע במועדונים שמרבית הצופים בהם היו כהי עור ובאוניברסיטת סירקיוז הלבנבנה, שם למד, איך לא, ספרות אנגלית. המורה שלו היה המשורר דלמור שוורץ, גיבור הספר והמחזה "ימי שלישי עם מורי", וזה עודד אותו להתפתח אך הזהיר כי אם אי פעם יעז למכור את עצמו, ירדוף אחריו מתוככי גן העדן. ריד הרהיב עוז ואמר שהוא שואף להיות הדוסטויבסקי של הרוקנרול. לא פחות.
בדיוק כמו לאונרד כהן ובוב דילן, שני יהודים אחרים שעיצבו, השפיעו והפכו את הרוק לחוויה אינטלקטואלית, היה ריד הרבה פחות זמר מאשר מגיש שירים מחונן, וידע למהול את הפואטיקה שלו בסאונד גיטרה מעורטל שהלך והשתכלל עם השנים, כשפידבקים ודיסטורשן עטפו את קולו המונוטוני בסיוטי לילה וחדרו עמוק לתוך הנשמה. הנשמה שלו נותרה פצועה עד כדי כך שב-1963 החליט לרסק את להקתו דאז, כשהלם בחלון זכוכית ונחתך בידו.
כשהתפרנס ככותב שירים פגש את ג'ון קייל, בריטי ממוצא וולשי שהיגר לארה"ב. ברקע ההיכרות בין השניים הייתה שאיפת החברה שבה עבד להקים הרכב פופ, אבל ריד גרר את קייל למחוזות התופת של שירו "הרואין".
השניים גרו בלואר איסט סייד במנהטן, צירפו אליהם את הגיטריסט סטרלינג מוריסון (לימים פרופסור) ומאוחר יותר גם את המתופפת מורין טאקר. שמה של הרביעייה, "מחתרת הקטיפה" (Velvet Underground), לקוח מספרו של מייקל ליי על סאדו-מאזוכיזם, ושיריה עסקו בטרנסקסואליות, במין, באובדן, בסמים ("מחכה לאיש שלי"), בשיברון לב ("פאם פטאל"), וכמובן, גם בסאדו-מאזו ("ונוס בפרווה", אם כבר שאלתם).
הוולווט אנדרגראונד היו תגובה ניו-יורקית עוינת לקיץ המתוק, הצבעוני, של האהבה בסן פרנסיסקו, והשלימו את התמונה האלימה של ארה"ב בשנות ה-60 , שנעה בין מלחמת וייטנאם, מאבק קשה למען שוויון זכויות ומסע רציחות של מנהיגי האומה. ההופעות היו חריפות. הסאונד היה קשה עד מעוות. והמפיק היה מטורלל אך מחושב.
אמן האוונגרד אנדי וורהול זיהה את הפוטנציאל, נטל את הלהקה תחת חסותו וציוות לה זמרת בלתי נשכחת, הדוגמנית הגרמנייה היפהפייה ניקו, וזו הביאה עמה משב אוורירי של רכות וחושניות והספיקה גם לנהל רומן עם הסולן השני של הלהקה, ריד עצמו, שאהב, אתם רואים, גם נשים.
הציב לאמריקאים מראה. לו ריד ב-1977. צילום: Arista Records Photo by Mick Rock
את הבננה שעיצב וורהול לעטיפת אלבום הבכורה המופתי שהופיע ב-1966 אפשר היה לקלף, ומתחת הופיע, תתארו לעצמכם, איבר מין זכרי. זו כמובן לא הייתה השערורייה האחרונה שנקשרה בשמה של הלהקה שעוד תשפיע בשנים הבאות על אלפי הרכבים של פאנק, אלטרנטיב או גראנג'. ריד חתך את הקשר עם וורהול, העיף את ניקו ולא נטה חסד גם לקייל, שרצה אלטרנטיבה בעוד שהוא החליט להרוויח כסף משירים נגישים יותר. ב-1970, קצת לפני שמלאו לו 30, נמאס לו סופית והוא בחר בדרך עצמאית.
בין דרקולה לסינדרלה
"היא גילחה את רגליה. ואז הוא היה היא", "לך בצד הפראי"
אחרי אלבום הבכורה, שנקרא בפשטות "לו ריד" והורכב בעיקר משירים שכתב בזמן הוולווט אנדרגראונד ובשבילה, מעריץ בריטי נלהב בשם דיוויד בואי הפיק, עם שותפו לדרך מיק רונסון, את תקליטו השני והמצליח של ריד, "טרנספורמר".
במשך שנים ארוכות, בשלל יצירות ניסיוניות, ינסה ריד, בכוונה תחילה, לנפץ את כל מה שהשיג באלבום הזה, הידידותי יחסית לסביבה, שנותר אבן דרך במוזיקה העולמית, ולו בגלל שני שירים: "לך בצד הפראי", שהחל כרעיון לחבר בין רומן בשם זה לתיאטרון אך הסתיים במסע ברחובות ניו יורק בסאונד ג'אזי לילי ובמילים שעוסקות בכל סטייה מינית ובחירה מגדרית שאפשר; ו"יום מושלם" האלמותי, מהמנוני הדיכאון הגדולים של כל הזמנים, שיחזור בגרסה מצליחה כעבור 25 שנה.
אבל הדיכאון האמיתי ינחת, במלוא העוצמה, ב"ברלין", תקליט קשה להאזנה, לא בשל צליליו אלא בשל הרגשות העזים שבו, על זוג עירוני שהתמכר להרואין. שיאו של האלבום, שעסק בבגידות, באלימות, בזנות וגם בהתאבדות, הוא הקטע "הילדים" - שם נשמעים קולותיהם המבועתים של ילדים שנקרעים מחיק אמם.
ואז, באמצע שנות ה-70, שוב שינה ריד את תדמיתו והבהיל את כל מי שסבב אותו עם מראה פשיסטי בעליל, שכלל חליפות עור כהות, צמידים דוקרניים ושיער צבוע, ובמקביל, שחרר אלבום מטורף למדי, עתיר בפידבקים. השנאה התפרצה החוצה. החרדות הלמו ברקות. אבל המוזיקה שלו זכתה להכרה ואפילו להצלחה במצעדי המכירות. האמריקאים הביטו במראה שהציב בפניהם ריד ולא חששו ממנו, להפך.
העשור הבא החל, תאמינו או לא, בחתונה עם סילביה מוראלס, שיחסיה עמו יסתיימו כשהאייטיז יכלו את עצמם לדעת, ונראה היה שריד התרכך והתמסד קמעה. הוא נגמל, לעת עתה, מסמים ומאלכוהול, הוציא אלבום נפלא בשם "המסכה הכחולה" ואפילו סגר דיל על ייצוג חברת הונדה. עם העיר המתעדכנת והמתמסחרת יסגור חשבון בסוף העשור, באלבום הנושא את שמה של אהובתו השנייה, "ניו יורק".
שנה אחר כך, ב-1990, הביא לעולם, עם ג'ון קייל, חברו משכבר, תקליט נפלא ומרגש בשם "שירים לדרלה" ("דרלה" הוא שילוב בין דרקולה לסינדרלה), אשר הוקדש לאנדי וורהול שמת שלוש שנים קודם לכן. התקליט היה ספוג, במפתיע, בחמלה רבה.
באופן טבעי, הוולווט אנדרגראונד יתאחדו כעבור זמן לא רב ואפילו יצאו לסיבוב הופעות, שיסתיים במריבה איומה. המוות יעטוף אותו מכל הכיוונים כשחבריו הטובים ימותו מסרטן, ואליהם יתייחס ב-1992 באלבומו המרגש "Magic and Loss", אך בשני העשורים הבאים יוכיח שהוא חי מתמיד, ישוב לדיסטורשן, לאהבה, לאפלה, להתרסה, לסטיות המיניות, אך גם יתנסה באמביינט, יטפל בפצע מול אביו, יתחתן עם האמנית הקונספטואלית לורי אנדרסון, יופיע כמה פעמים בישראל, יעשה סרט דוקומנטרי על דודניתו הקומוניסטית בת ה-100, ובעיקר ייגע בנו בדרכו המיוחדת.
לו ריד בהופעה בישראל. צילום: יהונתן שאול
הכבד, בסופו של דבר, יכריע אותו. החומרים שהכניס לגופו. ההרס שהרעיל את נשמתו. כולם חברו יחד באוקטובר אשתקד כדי לקפד את פתיל חייו. אנחנו נשארנו עם השירים. ובמקרה של ריד, הם נשארו איתנו וייקחו אותנו עד הסוף ממש, עד המוות עצמו.
"ככל שאני מעורב פחות באלבום, נראה שהוא מצליח יותר. אם לא אופיע בו כלל בפעם הבאה, הוא עלול להגיע למקום הראשון במצעד", לו ריד