"אחת הדיוות הגדולות בזירת מוזיקת העולם", כך נכתב לפני שנים אחדות ב"גרדיאן" הבריטי על הזמרת הירושלמית מור קרבסי, אף שבארץ שמה עדיין לא פרץ את מחסום האלמוניות. "אין לי טענות לאף אחד, יצא ככה שהקריירה שלי התנהלה הרחק מכאן", מבהירה קרבסי (28), זמרת לדינו, שלאחר שנים של קריירה בחו"ל חזרה לגור כאן בעיצומו של מבצע צוק איתן והערב תופיע באירוע "מתנ"ך לפלמ"ח - פסטיבל מוזיקה יהודית", שמתקיים בירושלים. 

קרבסי, שבהופעתה זו תחשוף לקהל את שירי "לה צדיקה", אלבומה השלישי, בסגנון החכיתיה שמקורו במרוקו הספרדית, היא בתם של סופרת הילדים שושנה קרבסי, נצר למשפחה יוצאת מרוקו, ושל איש נדל"ן בעל שורשים פרסיים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני שרה", מעידה על עצמה קרבסי, שבנעוריה הופיעה בלהקת הנוער "מעורב ירושלמי", שם נחשפה, לדבריה, למוזיקת עולם. 

"בגיל 16 , המדריך שלנו בלהקה, פביאן בר, שנורא האמין בי והיה בשבילי כמו מנטור, הביא לי אלבום של להקת 'מדרדאוש', מפורטוגל, ששרה שירי פאדו והציע לי להקשיב לה", היא מספרת, "זה שינה בבת אחת את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. מאותו רגע לא רציתי להקשיב יותר לפופ, שלא היה חסר אחר כך בלהקה הצבאית שבה שירתתי. מכיוון שזה לא מילא אותי, הלכתי ללמוד אצל ארמונד סבח פיוטים, שהיו בשבילי מקפצה אל שירי הלדינו". 

אגב כך חוותה קרבסי אירוע משמעותי נוסף: "ממש לפני הגיוס הגעתי עם המשפחה שלי לחופשה בדהב, בסיני, ושם פגשתי את ג'ו, שבילה במקום בחופשה עם המשפחה שלו. מאז, כעשר שנים, אנחנו זוג". 

ג'ו? הוא לא מפה? 

"ג'ו הוא בן למשפחה אתאיסטית מאנגליה. התאהבתי בו מבלי שסוגיית הדת הטרידה אותי. ידעתי שבכל מקרה, הילדים שלנו יהיו יהודים. זאת אחת הסיבות שהביאה אותנו לתלוש את עצמנו מסביליה בספרד, שם נהנינו לחיות וליצור, ולעבור הנה הקיץ. רצינו שיסמין, הבת שלנו בת השנתיים, תגדל כיהודייה לכל דבר". 

את אהבתם חיזק הקשר המוזיקלי ביניהם. בעלה, ג'ו טיילור, הוא גיטריסט מחונן, מלחין ומעבד, המנהיג כעת מהארץ להקה לונדונית. בהיותה בצבא, הם חיברו יחד שירים דרך הטלפון (חצי אלבום נרקם כך) והוא היה בא לבקר אותה כאן. ברגע שהשתחררה, עברה קרבסי בעקבותיו ללונדון, ויחדיו הוציאו את האלבום "היפה והים", שבו היו לאמה, שושנה, מניות נכבדות בכתיבת המילים. משם החלה הפריצה שלה לזירת מוזיקת העולם עם שירי לדינו, שאיתם הגיעה למחוזות לא צפויים. 

"לאחר הופעה שלי באירלנד, ניגשה אלי אישה מקומית ואמרה שלאחר ששמעה אותי שרה רומנסות בלדינו, הבינה איך שלמרות שהיא והאחים שלה גדלו באירלנד כקתולים, הם היו אובססיביים על דברים הקשורים לספרד, מבלי לדעת למה. מסתבר שהם בני משפחת אנוסים שהתגלגלו לאן שהתגלגלו", היא מספרת. 

השורשים ממרוקו ואירן  

מלבד ריגושים, היו הישגים מקצועיים, כולל השתתפות חוזרת ונשנית בפסטיבל מוזיקת העולם הנחשב "וומאד" ופסטיבלים אחרים וגיחות לשידורי רדיו וטלוויזיה. לדבריה, "כמה שהצלחתי, לא שכחתי מאיפה שבאתי, ובכל מקום אני מוצגת כזמרת ישראלית". עם זאת, עניין הזהות מורכב אצלה. "אני רואה את עצמי כזמרת יהודייה-ספרדייה מישראל, שבמוזיקה שלה מוטבעים השורשים ממרוקו ומאירן ובנוסף לאחר כל השנים בלונדון, מחזיקה גם בדרכון בריטי", היא מציינת. 

לדבריה, החיפוש שלה אחר זהותה הניע אותה לפני כמה שנים להתנתק מערפילי לונדון ולעבור עם גבר חלומותיה לסביליה בלב אנדלוסיה שבספרד, "מתוך השתוקקות גדולה להשתייך למשהו, וכשמצאתי שם מה שחיפשתי, זה הביא לי מרגוע לנפש", היא אומרת. 

את אלבומה השלישי, "לה צדיקה", הפיקו בעלה ותום כהן, מנצח התזמורת האנדלוסית אשקלון. "הצדיקה" הוא כינויה של סול חטואל, דמות טרגית במרוקו של המאה ה-19, המקודשת על יהודים ומוסלמים כאחד, והרומנסה עליה היא שיר הנושא באלבום החדש. 

"סול הייתה בחורה יפהפייה מטנג'יר שבמרוקו הספרדית", מספרת קרבסי. "מסופר שהמושל המוסלמי התאהב בה וביקש ממנה להתאסלם כדי שיוכל לשאת אותה לאישה. הוא הבטיח לה עושר ואושר, אבל היא דחתה אותו מתוך דבקות בדת שלה. רב העיר בא אליה כדי לשכנע אותה ללכת אחרי המושל כדי להציל את חייה. 'לא אוכל לחיות בשקר', אמרה והלכה בגאווה אל מותה". 

גם קרבסי בדרכה איננה מסוגלת לחיות בשקר. לכן עם בואה הקיץ עם משפחתה הקטנה, הם בחרו להתיישב קרוב לבית הוריה דווקא בעין כרם בירושלים, ש"באווירה שבה די מזכירה לנו את סביליה, ואין בה לחצים ודחיפות כמו בלא מעט מקומות בארץ". 

הגעת פה למנוחה ולנחלה? 

"בהחלט כן, אבל על רקע הדחיפות שציינתי לפעמים אני מרגישה פה קצת כמו לוחמת".