קול קרא לה והיא הלכה לבלי שוב. ב-7 בנובמבר ימלאו 70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש, הצנחנית והמשוררת שהפכה לסמל. לקראת עיתוי זה יופיע הספר "את תביני לבדך: מכתבי חנה סנש" (הוצ' הקיבוץ המאוחד) בעריכת ד"ר אנה סלאי, עם ד"ר גדעון טיקוצקי ואיתן סנש (אחיינה של חנה סנש) כעורכי משנה.

קריאת מכתביה של סנש, שחלק הארי שלהם נכתב לאמה קטרינה ולאחיה גיורא, לא רק מספקת את הרקע למיתוס שנוצר סביבה, אלא גם חושפת את הדמות האנושית שמאחורי האגדה. האישה בעלת האהבות, ההרגלים והתהיות.

המכתבים נכתבו בתשע שנים מחייה הקצרים, מאז נעוריה ועד כלות. ראשיתם וסופם בהונגריה, ארץ הולדתה, אבל את רובםכתבה בשנתיים שעשתה בבית הספר החקלאי בנהלל, שם הפכה מבת גולה לארץ־ ישראלית לכל דבר.

המכתב הראשון בספר הוא מ-18 ביוני 35'. סנש, היתומה מגיל 6 מאביה הסופר בלה סנש, כתבה אותו אל אמה, הדמות הדומיננטית בחייה, מכפר הנופש על שפת אגם בלטון. סנש הנערה, שהתברכה ביכולת תיאורית ראויה לציון, התייחסה לפרטים הטריוויאליים ביותר. "היופי של אגם בלטון מהמם", דיווחה הנערה. "המים נעימים מאוד... כל יום ניתן להתרחץ. השתזפתי ורק מעל הצוואר שלי נשרפתי קצת, כי ביום הראשון היה מעונן והייתה קצת רוח, ומשום כך לא מרחתי על עצמי קרם שיזוף...".

"פה הייתה לי הזדמנות להיווכח עד כמה האנשים עוד זוכרים את שמו של אבא'לה", כתבה כעבור שלוש שנים ממקום נופש אחר. "כל פעם כשאני אומרת את שמו שואלים 'את לא הבת של בלה סנש?' וכשאני עונה בחיוב, הם מתחילים מיד למנות את שמות המחזות שלו ואומרים שהם ראו את כולם".


"אל תיבהלי, אמא'לה שלי, אני לא משחקת תפקיד של בעלת מבצר אכזרית, שמטיילת על לבבות צעירים רמוסים". חנה סנש

"יש התעמלות", דיווחה לאחר שבועיים ממקום נופש אחר. "אנחנו עושות תרגילים מצוינים במשך כ-20 דקות, מוציאות שמיכות לדשא ומתעמלות במכנסיים קצרים. לאחר מכן אנחנו רעבות כמו זאבות, רצות לארוחת הבוקר וגומרות עד הטיפה האחרונה".

מהשטותניקיות, כביכול, הזאת התפרצה הדמות הלאומית. ראשיתה במכתב שסנש כתבה ב-24 במרץ 39' אל מיהאי (מיכאל) פקטה, מי שהיה ידיד המשפחה בבודפשט ועבר לשמש כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. "אני עומדת בפני בחינות הבגרות ואחר כך הייתי רוצה מאוד להגיע לארץ", כתבה למי שהתייחסה אליו כאל אביה המאמץ והוסיפה: "אני רוצה לבחור לי מקצוע מתאים. משום כך החלטתי בעד החקלאות, הגם שאמי היקרה הייתה שמחה יותר אילו הייתי בוחרת במקצוע אינטלקטואלי יותר".

"העברית מתחילה ללכת די טוב. אני מאוד שמחה על כך", דיווחה לפקטה וחתמה "אניקו סנש". בהמשך פנתה בעברית לבית הספר החקלאי לצעירות בנהלל וכתבה: "חשקה נפשי בחיי ארץ ישראל והחלטתי ללמוד מקצוע שיאפשר לי לקחת חלק פעיל בעבודת בניין הארץ... בקבלתי לבית-ספרכן הייתי רואה את הצעד הראשון להגשמת מטרתי בחיים. בברכות ציון לבביות, אננה סנש".

החתימה "חנה סנש", שהפכה למותג היסטורי, הופיעה לראשונה במכתב מ-21 ביולי באותה שנה, שבו דיווחה לפקטה על קבלת הסרטיפיקט לארץ ישראל. "אין לי מילים כדי לומר עד כמה אני מאושרת", סיפרה לו. "אני מלאת הכרת תודה לאדוני המורה על טרחתו ונחמדותו".

"העיר כולה נפלאה", יצאה מגדרה במכתב שכתבה כעבור חודשיים, עם הגיעה לעיר הכרמל. "ים, הרים, בתים נאים ואנשים שמחים, אלה הדברים הראשונים שמבחינים בהם... בית העולים בבת גלים הוא גדול ונחמד, אבל כמובן לא הכי נוח. אין זה מלון, אלא בית שבו כל מי שהגיע זה מקרוב יכול לקבל קורת גג ומזון לימים אחדים, חינם אין כסף".

על דרכה לבית הספר החקלאי בנהלל כתבה: "עברנו בחלק מהעמק. הוא יפה וממחיש מה עוד ניתן לעשות בארץ בעמל כפיים. תחילה ראינו את הבתים והחוות העלובים של הערבים ואז באו המושבות היהודיות, היפות והמסודרות, הכל בהן ירוק, הבתים נקיים ואני מקווה שגם התושבים מאושרים".

"אנחנו כ-170 תלמידות בבית הספר. בכיתה שלי יש 40", סיפרה במכתב לסבתה רוזה. "נוסף לבגדי העבודה אני לובשת שמלות, סוודרים וחולצות. בימי שבת אני מקפידה קצת יותר, אבל לרוב אנחנו מתלבשות בלבוש ספורטיבי פשוט". על כך חזרה וכתבה גם לאחיה, ג'ורי, והעירה: "כמעט לא ראיתי נשים מפודרות בארץ".

"אתמול צמנו. לא כולם, רק אלה שרצו", התייחסה ליום הכיפורים הראשון שלה במולדת. "אינני יכולה לתאר את החוויה של יום כיפור במושבה יהודית בארץ. המילים העבריות שבות ונטענות במשמעותן. שקט מוחלט שורר בכפר. אומנם כמה ילדים שיחקו כדורגל וצעקו בחורשה שליד בית הכנסת, אך אף על פי כן שררה אווירת חג, כמו בבית הכנסת השקט ביותר בהונגריה".

"הלימודים נמשכים שנתיים", העידה. "אני מקווה להתמקצע במחלבה וברפת. החדר גדול דיו. טוב שאין בו זבובים, אז אני ישנה מצוין. קרובי משפחה באים לבקר את חברותי לחדר ואני בודדה. אני ממהרת להזכיר לעצמי שזה לא יימשך בהכרח עוד זמן רב".

"בילויים כאלה לא מתאימים"

הד ראשון למלחמת העולם השנייה הופיע במכתב שכתבה לאחיה, שלמד הנדסת טקסטיל בליון שבצרפת. "אל תתגייס לצבא; לא יהיה לי אף רגע של שקט אם תתגייס", הפצירה בו. "המצב כאן רגוע לחלוטין, אתה לא צריך לדאוג לי. נהלל היא המרכז של אזור יהודי לגמרי, וחוץ מזה יש פה שמירה קבועה. הכל כאן רגוע, אם כי היו כמה יריות מצד הערבים".

במכתב אחר, שנכתב כעבור חודשיים, בדצמבר 39', דיווחה על נשף ריקודים בחיפה: "רקדנו הורה, ריקודים מודרניים, צ'רדש. הייתה שירה גדולה של שירים עבריים וגם הונגריים. העוצר, כלומר האיסור שחל על נסיעת כלי רכב בערב וצו ההאפלה, מה שנשאר מתקופת המאורעות, כבר בוטלו".

במכתב מאוחר יותר, מפברואר 40', כתבה: "בחיפה היה נשף של הטכניון, אבל זה היה אלגנטי מכדי שאשתתף בו, מה גם שבילויים כאלה לא מתאימים לאישה עובדת כמוני".

במכתב אחר תיארה את נהלל של אז: "האדמה מתחלקת בין שבעים-שמונים משפחות. איני מאמינה שחיות פה יותר מאלף נפשות (אולי עכשיו קצת יותר כי יש הרבה מעפילים שעובדים אצל משפחות החקלאים)... המעגל שסביבו בנויים כל הבתים הוא כמו רחוב ראשי. יש כאן מטעי פירות, גינות ואדמות נהדרות. הרי זה אחד האזורים הפוריים של הארץ".

סנש לא החמיצה את ההזדמנות גם להתפייט. "עוד לא ראיתי שקיעה כזאת יפה", השתפכה. "העננים עטו צבע של תפוז מעל ההרים שהתכסו בכחול כהה והוסיפי לזה את עצי הדקל, את הפרדסים של פירות ההדר, תמונה ארצישראלית אמיתית שצריך לראות כדי להאמין שהיא אמיתית".

כבר ינואר 40'. "העבודה שלי - תענוג של ממש", ציינה סנש. "אני שוטפת את הפרות, לבושה במכנסיים, במגפיים או בסינר גומי (לא פוחדת אפילו לרגע, אני לא דומה לך בעניין הזה, אמא'לה). חברותי לכיתה בבודפשט היו מעקמות את האף אילו נאלצו לעבוד בעבודות שנראות לי טבעיות לגמרי. אם פרה לא מוכנה להרים את הרגליים, אני מנצלת את העובדה שאין דוברי הונגרית באזור ומגדפת אותה".

העניינים עם בני המין השני מבצבצים מכתיבתה. במכתב לאחיה הרחיבה את היריעה: "הדבר היחיד שבטוח שלא תהיה מרוצה ממנו, הוא שאין לי מכרים בנים ששווה להזכיר אותם. אני יודעת שבשל הסיבות המוכרות אתה כבר היית מעדיף לקרוא את בשורת הנישואין שלי. אבל במקום זה אני אפילו לא מסתכלת על בנים.

"בעצם, זה לא נכון, כי קודם אני מסתכלת. זאת ועוד, אני מחייכת בנחמדות רבה. זה גורם ללב הבנים להפשיר ובערבים הם מתחילים למסור הודעות דרך הבנות שאבוא לטייל איתם קצת. בהתחלה אני בדרך כלל הולכת ברצון, אבל כאשר מתברר כי חבל לבזבז את הזמן, אני נהיית קרה כמו קרח, עושה פרצופים ומסתגרת בבית כמו שבלול".

במכתב מאוחר יותר לאמה כתבה בהקשר זה: "מבחינת בחורים התנועה כאן גדולה. איני יודעת מאיפה הם צצים, כאילו באחת התחילה העונה. אין ביניהם אף אחד שהוא רציני, כלומר שמעניין גם אותי, כך שאין מה לכתוב עליהם. איני אוהבת ידידויות בזק כאלה, לאחר פגישה או שתיים... אל תיבהלי, אמא'לה שלי, אני לא משחקת תפקיד של בעלת מבצר אכזרית, שמטיילת על לבבות צעירים רמוסים".

במכתביה של סנש יש פרטים משפחתיים. בין השאר היא מספרת על מאמציה לגרום לכך שספריו של אביה יתורגמו לעברית. ואכן, "צ'יבי", הנודע שבהם, תורגם לפי בקשתה על ידי המשורר אביגדור המאירי.

ומשהו שנגע לאמה: "אתמול היה כאן תיאטרון הבימה. הציגו את 'האם' של צ'אפק. מצא מאוד חן בעיני. נושא ממש אקטואלי. מצאתי את עצמי מזדהה. חשבתי עלייך הרבה מאוד. היו בו, במחזה, כמה מצבים מקבילים לשלנו".


עם האח גיורא, בפגישה המקרית והאחרונה בטיילת של תל אביב. "תשלח למעגן", אמרה לצלם, "זה קיבוץ של הונגרים"

סנש הייתה ערה במכתביה לתרבות בכפר. "לאחרונה נהלל הופכת לכרך בינלאומי. שלשום היה כאן קולנוע. הביאו סרט רוסי לא רע בכלל. זה עלה חצי פיאסטר, אז כמובן הלכנו. לא מדובר על כיסאות מרופדים, שמחנו לתפוס לפחות איזה קרש".

במכתב מאוחר יותר סיפרה: "אכלנו ארוחת ערב בתל אביב והלכנו לתיאטרון ששמו המטאטא. מוצגות שם פרודיות פוליטיות שנונות ומלאות הומור. הן משעשעות ויחד עם זאת נוטות לעניינים רציניים. נהניתי מאוד".

המשוררת שבה הבליחה לעתים במכתביה של מחברת "הליכה לקיסריה". "עַמֵּנוּ חורש אדמה שחורה", נפעמה. "אלומות זהב קוצרות ידינו/ יזהירו מזהב גם פנינו/ משיבולים המכסות את פני האדמה".

"אני מפיקה הנאה גדולה מהתקדמותי הרבה בשפה", דיווחה לחברתה, אווה שאש. "אני מתחילה להכיר את השירה העברית, קוראת את שירי רחל, טשרניחובסקי, שמעונוביץ (שמעוני), ביאליק, שניאור. לא חשבתי שיש לנו ספרות עשירה כל כך. חשוב ביותר התנ"ך, שתענוג גדול לקרוא בו בשפת המקור".

"הכל יפה כמו אגדה", יצאה מגדרה נוכח הנופים שהתגלו לעיניה בטיול בגליל וכתבה לאמה: "באשר לחיי הכפר, הם מוצאים מאוד חן בעיני. אני אוהבת את השקט, את הקצב האחיד, אלא שעדיין חסרה לי חֶברה. מצומצמת, אבל טובה. העיר לגמרי לא חסרה לי, כפי שאת רואה לא ביליתי את חופשתי בעיר, אף שכל המכרים נמצאים שם. אני ממשיכה לראות בחקלאות את המקצוע החשוב ביותר בארץ".

במכתביה של סנש לא חסרה ביקורת. היא, שהעידה על עצמה במכתב לאחיה ש"לא קיים סוג עבודה שאסרב לבצעה" )"ניסיתי הכל, משטיפת רצפות עד עיסוק בזבל ולא אונה לי כל רע"(, הוסיפה: "הגיע הזמן שסידור העבודה ינווט אותי למקצוע שלי, ומרגיז אותי שעד כה זה לא קרה. בכלל, בית הספר מתעלם מהרבה מאוד דברים חשובים. המקום הוא מעין חווה של עלמות קשישות. גם אותנו רוצים לחנך בדרך זו, אך זה לא הולך להם בקלות".

"זכות וגם חובה" 

עד שלב מתקדם של מלחמת העולם, זו לא ניכרה כמעט במכתביה של סנש. אבל לא תמיד. "יכול להיות שבעתיד הקרוב לא אוכל כבר לכתוב גם לך והידיעה שתדאגו לשלומי כואבת לי", כתבה במכתב אחר לאחיה. "אנחנו ערוכים לכך שהמלחמה תתקרב אלינו, אבל אם כבר היינו צריכים להיוולד בדור המלחמה הזאת, אני שמחה שאני יכולה להיות בארץ שבה אני מרגישה בבית, במולדתי".

בינתיים התמקמה סנש בקיבוץ שדות ים. "החלטתי ללכת לקיבוץ צעיר, כי שם אני מקווה למצוא את מקומי", סיפרה לאמה במכתב מ-23 בדצמבר 42'. "הקיבוץ שלנו נמצא על חוף הים. מקום מקסים, אנשים צעירים, אני מרגישה מצוין. אל תדאגי, זה לא קשה מדי... אחרי העבודה אני קוראת, כותבת, לומדת, לפעמים אנחנו עושים לעצמנו ערב שמח, שרים, רוקדים, משחקים, לפעמים יש לנו אסיפות. בעניין הבנים אין לי חדשות. למרות שאני מכירה הרבה מהם, הרי שה'אחד' חסר לי. אז אל לך לפחד, לא אתחתן בעתיד הקרוב מאוד...".

בהקשר זה שפכה את הלב במכתב בעברית ממאי 43' לחברתה מרים יצחק, שבו סיפרה על "רומן" עם פלמ"חניק: "בא חבר אחד שקצת דומה לבחור שאת נתת לי ליום ההולדת לפני שנתיים, ראש חושב ורגליים רוקדות ועיניים צוחקות ובקיצור, מצא חן בעיני תכף... ויצא שכעבור יומיים כבר טיילנו יחד בערב, על שפת הים או בין הגבעות עד מאוחר בלילה. גם מנשיקות לא נבהלים, אבל לא יותר מזה. זאת השאלה כעת שאני שואלת את עצמי - לשמור גבולות, או לתת לדברים ללכת?".

וסנש הרחיקה לכיוון שונה לגמרי. "מחרתיים אתחיל בעניין חדש", גילתה במכתב משלהי דצמבר 43' לאחיה שנמלט מצרפת לספרד. "אולי טירוף. אולי פנטסטי. אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אחד מאלף, משלם בחייו. ג'ורקה שלי, עלי להסביר לך, עלי להתנצל, עלי להתכונן לרגע שתעמוד בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע שנתראה ותשאל: 'איפה היא?' ויענו לך בקצרה: 'לא, היא לא כאן'.

"האם תבין אותי? האם תאמין שמה שמשך אותי היה יותר מתשוקה ילדותית להרפתקה, יותר מרומנטיקה של נעורים? האם תרגיש שלא יכולתי אחרת, שהייתי חייבת לעשות זאת? יש אירועים שלידם חיי אדם הופכים לשום דבר, לצעצוע חסר ערך, או לדרישה לעשות משהו, ולו גם במחיר החיים עצמם".

בסיום המכתב נורא ההוד צירפה הערה לאחיה: "אני רוצה שתדע על ביטוח חיים של אלפיים פונטים למען אמא'לה...".

זאת הייתה רק התחלת הדרמה. כשהאח גיורא הצליח סוף-סוף להגיע לארץ ישראל, בעיצומה של המלחמה ובדרך לא דרך, פגש לפתע את אחותו במדי הצבא הבריטי, בדרכה אל שליחותה שממנה לא חזרה. צלם מזדמן הנציח את השניים בטיילת של תל אביב. כששאל לאן לשלוח, אמרו לו "למעגן, זה קיבוץ של הונגרים".

בדרכה אל הצניחה אל מעבר לקווי האויב באירופה, המשיכה סנש במכתביה. במרץ 44', בשם המחתרתי "הגר", כתבה בעיניים פקוחות ליהודה ברגינסקי, איש המוסד לעלייה ב': "אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה. ותעזור בכל מקום ומצב הידיעה שאתם עומדים מאחורינו".

לאמה, שעדיין הייתה בבודפשט, כתבה באותו חודש: "אמי היקרה, בעוד כמה ימים אהיה קרובה אלייך - וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אני...".

באותו יום, 13 במרס 44', כתבה מבארי שבאיטליה לחבריה שבקיבוץ: "חברי קיבוץ קיסריה, חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום. אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת. כל אחד מאיתנו יעמוד על מקומו. אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כוח. בברכת חברים חמה, חנה".

מכתבה האחרון של חנה סנש היה רשום על פתק שמצאה אמה בכיס חולצתה, שנמסרה לה בבית הכלא לאחר הוצאתה להורג -7 בנובמבר 44'. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך...".