עמיר רוסיאנו, הידוע יותר כג'נגו, לא אוהב נוסטלגיה. "זה גורם לי להרגיש זקן, ואני לא". נכון, הוא רק בן 44, אבל רעמת תלתליו משנות ה-90 נשרה ממנו כמו נשירת תור הזהב של הרוק הישראלי.
מי לא היה שם בתקופת "רוקסן": אביב גפן והתעויט, זקני צפת, איפה הילד, מוניקה סקס, כרמלה גרוס ואגנר. והיו גם ג'נגו, אסף אמדורסקי וירמי קפלן, שלושת חברי "תערובת אסקוט". כל שנותר מהמפץ הגדול של להקות רוק ששרו בעברית הוא קריירות סולו בחסות "כוכב נולד" וגרורותיה, החייאת קאברים באנגלית, סלסולים וכדו'.
בתוך כך עושה להקת "ג'נגו", המורכבת מג'נגו, נושי פז ורן שמעוני, מהלך מהפכני ומתאחדת דווקא עכשיו להפקת אלבום משותף. 15 שנה לאחר "קשורים", "מרחק של מטר" ו"מאה שקלים אחרונים" - המזוהים כל כך עם התקופה של אלבומי הדיסטורשן הנוגים על אהבה, פרידה ופחד ממחויבות, בליווי קול סקסי להחריד.
ג'נגו, אנחנו הולכים להיות מופתעים?
"באלבום, כלהקה, אנחנו הולכים לעשות משהו בפעם הראשונה - ללכת על מה שאנחנו אוהבים עד הסוף, בלי להתחשב בשיקולים מסחריים בכלל. אני מנסה קצת לרדת מהעניין של שירים בינו לבינה, לא כי אני לא אוהב את זה. אני הרוס על שירי אהבה, וזה גם הכי קשה והכי חשוף שיכול להיות. אין רגע בחיים שלי שאני לא רוצה לעשות אלבום. היום האינטרנט הוא הרדיו, ואני מאמין שזה הכרחי להאזין למישהו, לפני שאני קונה. אז היום אני לא אוציא בהד ארצי, אלא בהד סטארט. יש בזה משהו הגיוני: אדם מוציא תקליט והאנשים שמתעניינים בתקליט מממנים את הוצאתו. אני לא מתפרנס מהשירים שלי. זה נדיר במוזיקה האלטרנטיבית".
"בניינטיז אהבו את הדיכאון, כי זה היה אנטי מסחרי". ג'נגו 2014. צילום: יובל אראל, יח"צ
הקרקע פורייה לקאמבק של להקות מסוג "ג'נגו"?
"התקופה המוזיקלית העכשווית היא אחת התקופות הכי מחורבנות שהיו במוזיקה. אחרי ארבעה עשורים כל כך מעניינים מבחינה מוזיקלית, אנחנו תקועים עם שני עשורים שאין בהם כל ייחוד. הכל מישמש ומחזור, וזה לא מרגש. באייטיז, לדוגמה, היו בוחטות של דברים ולפחות היה סטייל. גם בניינטיז היה קו וריגוש. אני זוכר כמה דיברנו על כל קליפ שיצא. על הפעם הראשונה ששמעתי 'נירוונה' או 'אואזיס'. זה היה חדש ומרגש. מה שהיה עם הרוק של שנות ה-90 זה כמו המפץ של המוזיקה המזרחית עכשיו. המוזיקה המגניבה כרגע היא לא במיינסטרים".
החלטתי לא להיות בדיכאון
בניגוד לתדמית הרוקר האדיש ולשירים הנוגים שלו, ג'נגו הוא אדם חיובי להכעיס. "כל המלנכוליה זאת רק פוזה", הוא מנפנף במחי יד סגידה של אלפי בני נוער. מצד שני, הוא מעיד על עצמו שכבן מזל תאומים, יש לו הרבה צדדים וקושי לאמץ קו אחד.
כל פולחן הדיכאון של שנות ה-90 היה פוזה ותו לא?
"בניינטיז אהבו את הדיכאון, כי זה היה אנטי מסחרי. אהבו את זה שקורט קוביין רוצה למות. זה לא היה מגניב להיות חיובי. גם אני הייתי קצת בדיכאון, כי הייתי בגיל ההתבגרות. אבל, תכל'ס, אנחנו כמו ה'פו פייטרס'. כולם יורדים עליהם כי הם רגילים, נראים טוב, לא רבים ולא מדוכאים. האנשים המגניבים לא אוהבים את זה".
סיימת כבר עם גיל ההתבגרות?
"האמת היא שאני עדיין מרגיש שאני מתבגר, אבל אני משתדל לא להיכנס לדיכאונות בזמן האחרון. בגדול, דיכאון זה משהו שאנשים בונים לעצמם. דיכאון זאת החלטה. זה מה שאנחנו אוכלים. החלטתי לא להיות בדיכאון".
אתה בודהיסט?
"זה לא שאני כל היום בעניין של בודהה. קראתי את הביוגרפיה על מהטמה גנדי, והיא שינתה לי הרבה דברים בגישה. אני ממליץ לכולם לקרוא - עניין האוכל, עניין האי-אלימות, כל הפעילות שלו הסתמכה על הדבר הזה - להית איש טוב".
להקת "ג'נגו" נוסדה אחרי התפרקות "תערובת אסקוט", שחשפה לעולם את אסף אמדורסקי ואת ירמי קפלן. הם היו רק בני 19 ונחשבו לפורצי דרך נועזים וחדשניים. "זה הדימוי שיש לנו, אבל תכל'ס, היינו להקה כושלת בטירוף", שוחט ג'נגו מטאפורית עוד פרה קדושה.
"היינו להקה אלטרנטיבית מדי, אבל בגלל הייחוס של אסף, ניסו לעשות אותנו להקה פופולרית. הכריחו אותנו להקליט את 'מי מפחד מגברת לוין' של 'השלושרים', שבה בני אמדורסקי, אביו של אסף, היה חבר. בסופו של דבר מכרנו רק 3,000 עותקים, שזאת בושה".
הייתי שם
אחר הפירוק הקים ג'נגו להקה על שמו והפיק שלושה אלבומים שלהיטיהם זכו ליחס אוהד ברדיו. מאוחר יותר הוציא ג'נגו עוד שני אלבומים אינסטרומנטליים, ניגן עם עברי לידר, והקים עם אמיר שור את מועדון האלטרנטיב "הפטיפון", שנסגר עקב קשיים כלכליים וחילוקי דעות מוזיקליים.
אסף אמדורסקי וירמי קפלן הרבה יותר פרועים ממך. אתה אפילו לא שותה בירה.
"הייתי שם. עשיתי את הדברים. אבל מי רוצה למות מהרואין או להקיא מאלכוהול? להיות טבעוני זה דרך חיים. זה להתרחק מכל דבר מזיק. אם מישהו עושה קוקאין, זה לא אומר שהוא נרקומן, אז פה ושם מעשנים ירוק. יש לזה מרשם. אף אחד לא יקבל מרופא מרשם לקוקאין. סתם הפכו את המוזיקה למקצוע של סטלנים. אני ילד טוב, לוקח ומחזיר את הילדים מהגן. מכין להם אוכל ולא נותן להם אפילו לגעת בשניצל תירס. אני אוהב לשבור סטריאוטיפים, הכל בראש".
להקת "ג'נגו". 1.11. מוצ"ש. 20:00.
אוזןבר, קינג ג'ורג' 48, תל אביב